בשנות האלפיים המוקדמות כלכלת ישראל נכנסה שוב למשבר קשה. משבר ההייטק העולמי זיעזע גם את אומת הסטארט-אפ שלנו והמצב הבטחוני הקשה שהביאה האינתיפאדה השנייה, הבריח מישראל משקיעים זרים והביא לסגירת חברות רבות. האבטלה עלתה, המיתון גבר והגירעון בתקציב הלך ותפח. כדי לשפר את המצב מונה בשנת 2003 שר אוצר חדש – מי שכבר אז החזיק בתואר 'ראש הממשלה לשעבר' בנימין נתניהו.
משרד האוצר בראשות נתניהו החל לקדם רפורמות קפיטליסטיות חדשות על מנת לצאת מהבוץ. נתניהו אכן הצליח במשימתו וכשעזב את המשרד שנתיים אחר כך השתפרו כל המדדים הכלכליים, אך היה לכך מחיר. נתניהו נאלץ לקצץ את הוצאות הממשלה והפחית מאוד את תקציבי הרווחה במדינת ישראל. קצבאות הילדים, הקשישים והאימהות החד-הוריות נחתכו ובכך נפגע מאוד מצבם הכלכלי של שכבות רחבות באוכלוסייה. ישראל ניצלה, אך הפערים החברתיים התרחבו. שביתות והפגנות רבות מחו באותם ימים נגד מדיניות הממשלה כשהידועה בהן היא צעדתה של הפעילה החברתית ויקי קנפו.
במהלך התקופה הקשה יצא לאור שיר שכתבה, הלחינה ושרה הזמרת המצליחה אתי אנקרי שפתח בגלוי את הקושי של רבים מאזרחי ישראל.
מיליונים –אתי אנקרי
אני יודעת שהכסף לא חשוב
אני יודעת אם הלך אולי יום אחד ישוב
אני יודעת שאתה יודע שאני יודעת
שלחשוב עליו זה סתם בזבוז
של זמן שעובר עלינו גם בלעדינו הוא יזוז
…
אני יודעת שאתה יודע –
השתכרתי החודש לא רע
ובכל זאת הם הגיעו
להוציא לפועל אצלי בדירה
לקחו ת'טלויזיה ת'ארון את המגירה
שפכו את מה שבתוכה
אני יודעת שזה לא צודק
ואין לי הוכחה
ניסיתי להגיד שהמיסים
הורגים כל הגיון
והם אמרו לי שהם לא גונבים,
הם לוקחים ברישיון
אני יודעת שאתה יודע שאני יודעת
שאני לא יודעת כלום
אבל איך שזה קרה לי
לא יכולתי לקום
ויש כמוני מליונים
מתגלגלים ברחובות
יש כמוני מליונים
בכל מיני צורות
יש כמוני מליונים
אנשים בני תמותה
בלי כסף,
לא שווים פרוטה."
(מילים ולחן: אתי אנקרי)
אתי אנקרי מתארת איך למרות שהיא אישה עובדת היא לא מצליחה להסתדר כלכלית, נקלעת לחובות ומסתבכת עם ההוצאה לפועל. במצבה הכסף הוא חזות הכל, זה המדד לפיו אנשים נשפטים וכל המיליונים שאין להם כסף- 'לא שווים פרוטה'. פשוטו כמשמעו.
ברור שהשיר הצליח מאוד בשעתו ומאז בכל פעם שהמצב הכלכלי עולה לכותרות בישראל הוא זוכה לעדנה מחודשת ולהשמעות רבות, כך קרה לדוגמה, במחאה של 2011 ובמחאות בצל הקורונה.
בפרשת בהר מוצגת לפנינו המדיניות הכלכלית הרצויה לפי התורה. אחד המרכיבים החשובים במדיניות זו הוא מצוות השמיטה והיובל. אחת לשבע שנים על כל בעלי הקרקעות להפקיר מאה אחוזים מהתוצרת, ואחת ל50 שנה – שנת היובל, כל הקרקעות חוזרים ליידי בעליהם המקוריים, מי שהעשיר וצבר רכוש מוותר עליו, ומי שאיבד הכל זוכה מחדש בחלקו.
הנימוק הראשון והחשוב למצוות אלו נאמר במפורש: "כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא כ"ה כג) מטרת השמיטה והיובל היא להזכיר לנו שהרכוש שלנו לא שייך לנו כי אם לקב"ה, ועלינו להכיר בכך מידי פעם.
אבל ההשפעה החברתית שהציווים האלו יוצרים היא כבירה לא פחות מההישג הרוחני. כאשר אדם יודע שהעושר שלו הוא זמני בלבד ושתוך שנים ספורות ומוגבלות הוא חוזר להיות כאחד האדם, הוא יודע לנהוג בענווה ובחמלה כלפי העניים. ולחלופין עני שיודע שהוא עתיד לזכות בהזדמנות כלכלית נוספת, הוא מתמלא בתקווה ובכוחות. כשברור לכולם מה סדרי העדיפות הנכונים ואיך צריך להתייחס לכסף, החברה מתנהלת באמות מידה צודקות יותר כמו מוסר ותבונה, הכסף תמיד קיים, אבל הזמניות שלו מפחיתה את הנזקים שלו.
כיום אין לנו אפשרות לקיים את מצוות השמיטה והיובל במלואן, רובנו לא חקלאיים כך שהשמיטה שייכת לפלח קטן מהאוכלוסייה, וכמובן שגם היובל לא רלוונטי. עשירים לרוב נשארים עשירים, ועניים נשארים עניים לצערנו. אבל משימתנו, לאור שנת שמיטה, היא לזכור ולהפנים את הערכים שעומדים מאחוריה. לוותר על תאוות הכסף ולמלא את עצמנו ביראת שמיים ובשיפוטיות אמיתית כלפי כל אדם עשיר או עני, בלי כסף אך שווה ויקר מפז.
לתגובות: e.y.samuel@gmail.com
