שרת החינוך ד"ר יפעת שאשא־ביטון הגיעה מתחום החינוך, והיא רוצה להותיר בו חותם כל עוד היא יכולה. הקצב שבו היא מכריזה על רפורמות מרשים: רק לפני מספר שבועות הודיעה על רפורמה גדולה בנושא הבגרויות. במסגרתה בחינות הבגרות במקצועות ההומניים, כלומר בהיסטוריה, תנ"ך, ספרות ואזרחות, יבוטלו, ובמקומן יורכב הציון מהערכה פנימית ומעבודות גמר שייבדקו חיצונית. השבוע ערכה מסיבת עיתונאים ובה הכריזה על רפורמת הגמישות הניהולית: מהשנה הבאה מנהלי בתי הספר יקבלו תקציב גמיש שבו יוכלו לעשות שימוש חינוכי וניהולי כהבנתם את צורכי בתי הספר.
שתי הרפורמות מוגדרות כ"מהפכה". הדיון הער סביב ביטול הבגרויות מעיד כי אכן מדובר בצעד משמעותי, אבל ספק אם יש כאן מהפכה. התוכנית לביטול בחינות הבגרות בחלק מהמקצועות קיימת כבר עשור ויותר, והיא נולדה מתוך האמונה שלידע במובנו המסורתי כבר אין משמעות של ממש. שאשא־ביטון מצטרפת לטרנד של דיבור על "מיומנויות" ו"כישורים". הידע נגיש לכולם בגוגל, אומרים מומחי החינוך, והדגש צריך להיות על תהליך הלמידה ועל רכישת מיומנויות.
"אנחנו משנים את הדרך כדי לתת לתלמידים את ההזדמנות להפסיק לשנן, ובאמת להתעניין", אמרה שאשא־ביטון. על פי התפיסה הזו, תלמידי ישראל מסיימים את מערכת החינוך עם רמת עניין נמוכה וידע דל רק משום שהם נדרשים לשנן ולהקיא אותו. כביכול אילולא היו נדרשים להיבחן במקצועות הללו, הדור הצעיר היה מתגלה כצמא לידע. צר לי לאכזב, אבל לידע הדל של הדור הצעיר בתחומי המורשת, התרבות והרוח אין קשר לבגרות כזו או אחרת. מדינת ישראל קיבלה החלטה אסטרטגית כבר לפני כמה עשורים להרחיב את הלימודים העיוניים לכלל תלמידיה, וכשהבינה שלא לכולם מתאים ללמוד היסטוריה, תנ"ך וספרות – בחרה להוריד את הרף כדי שכולם יוכלו להיכנס תחתיו. כבר עשורים שהתלמידים לומדים פחות ופחות אירועים בהיסטוריה, פרקים בתנ"ך ויצירות בספרות. הגרלות בבגרויות, מיקוד הנושאים לבחינה, צמצום הולך וגדל של החומר הנלמד, וגישה כללית שדורשת פחות ופחות מהתלמידים – גורמים לכך שתלמידים לומדים פחות ידע, והוא נשאר איתם פחות ופחות זמן.
ביטול הבחינות לא יעלה את הרמה אלא רק יפחית את כמות החומר, אבל אפילו זו לא הבעיה העיקרית. בסופו של דבר, לא כמות החומר הנלמד ולא אופי ההיבחנות עליו ישפיעו על הידע הנצבר אצל התלמידים. הגורם המשפיע והחשוב ביותר היה ונשאר המורה שעומד בכיתה ומלמד. מורים טובים יצליחו להוציא ידע מסלע, ואילו עם מורים לא טובים גם עבודת גמר לא תועיל. המיקוד של שרת החינוך בנושאים הפדגוגיים שמצטלמים טוב, מקבלים סופרלטיבים ממומחי חינוך ומשיגים כותרות מרשימות, הוא חסר משמעות בתמונה הגדולה. לפני פחות מעשור היה פה שר חינוך שכמו שאשא־ביטון הגיע מתחום החינוך, וגם הוא שאף לייצר מהפכה של "למידה משמעותית". בסופו של דבר, מכל הרפורמות של שי פירון לא נותר הרבה. השר שבא אחריו, המוכר היום כראש הממשלה נפתלי בנט, לא קידם אותן והן גוועו מאליהן. הרבה מילים יפות וחוברות מרשימות, מעט מאוד שינוי בשטח.
בעוד אנשי החינוך מתווכחים אם הבגרויות מוציאות את חדוות הלמידה או שמא מאלצות את הילדים ללמוד, ואם שינון חומר הוא בעל ערך או שבמאה ה־21 צריך ללמד מיומנויות – הם שוכחים שמה שבאמת ישפיע על החינוך הוא איכות כוח האדם במערכת. כיום, הטובים ביותר בכל מחזור לא נוהרים לתחום ההוראה. חמור מכך, מערכת התמריצים של מערכת החינוך פועלת באופן הפוך מהנדרש: היא מתגמלת ותק, משמרת בינוניות ומחויבת להשאיר מורים בכל מחיר, לא משנה כמה הם גרועים. כל עוד זוהי מערכת התמריצים, שום רפורמה פדגוגית לא תועיל.
שאשא־ביטון בוחרת לעסוק בפדגוגיה, אבל מחמיצה את המקום שבו היא באמת יכולה לשנות. בימים אלה מתנהל משא ומתן עם הסתדרות המורים, וחתימה על הסכם קיבוצי היא הזדמנות להכניס שינויים במבנה ההעסקה של המורים. אבל שרת החינוך בוחרת לסכור פיה וליישר קו עם דרישות ההסתדרות לתוספות שכר גורפות, בלי לבקש דבר בתמורה. האסטרטגיה שלה ברורה: אני לא אפריע לכם, אתם לא תפריעו לי. אף שר חינוך, במיוחד כזה עם יומרות לחולל שינוי, לא מעוניין שארגוני המורים יתקעו לו מקלות בגלגלים. אלא שהגישה הזו לא רק שגויה מיסודה אלא גם נואלת. השרה לא תצליח לייצר באמת שינוי פדגוגי אם לא תשפיע על איכות ההוראה, וגם לא תקבל מהמורים שום שקט תעשייתי וחופש פעולה.
ח"כ משה טור־פז: "כל עוד לא מטפלים במערכת הקביעות, לא נצליח לשפר את החינוך. הכול יושב על המשאב האנושי"
כל המאמצים שעשתה לשמור על המורים גם במסגרת רפורמת הבגרויות, נתקלו בחומה הבצורה ששמה רן ארז, יו"ר ארגון המורים. שאשא־ביטון הבטיחה למורים ששעות התקן לא יקוצצו גם למורים במקצועות ההומניים, ושגם גמולי ההגשה לבגרות יינתנו כבעבר, אף שכבר אין יותר בגרויות ואין הגשה. ובכל זאת, ארז יצא בהודעה למורים שלא לשתף פעולה עם הרפורמה. "החל ממחר אין להשתתף בהשתלמויות הנוגעות לתוכנית הזאת", נכתב בפייסבוק של ארגון המורים. "אין לקיים כל קשר עם המפמ"רים בכל הנוגע לתוכנית הניסיונית של ביטול בחינות הבגרות במקצועות ההומניסטיים".
יפעת שאשא־ביטון עושה את הטעות הקבועה של שרי החינוך לדורותיהם: היא מנסה לקבוע מדיניות פדגוגית לכלל מערכת החינוך, בלי לנגוע במורים שאמורים ללמד אותה בכיתה. בסופו של דבר הם מראים לה ששרי חינוך באים והולכים, אבל מי שבאמת מנהל את המערכת הם ארגוני המורים. הסתדרות המורים הוקמה ב־1903, ארבעים וחמש שנים לפני המדינה, ומאז ועד היום מטרת־העל שלה היא לשמור על המורים שעובדים בה בלבד; לא דאגה לתלמידים, לא למשק, לא להורים, ולא לחינוך. רן ארז מרשה לעצמו להתבטא באופן שכזה לא משום שהוא דואג לתנאי העבודה של המורים, ששאשא־ביטון התאמצה מאוד שלא לפגוע בהם, אלא כי בעיניו הוא צריך להיות הגורם שיכוון את מדיניות החינוך, ולא ניתן להעביר רפורמה בלי אישורו. מי שלא מבין ששם נמצאת בעיית היסוד של המערכת, לא יצליח לקדם את החינוך בישראל.
הרפורמה השנייה של שרת החינוך דווקא קרוצה מהחומרים האלה, והיא מבקשת להגדיל את האוטונומיה והגמישות של מנהלי בתי הספר, האנשים שקרובים ביותר אל השטח ומבינים את צורכי התלמידים. מדהים, אבל עד כה היכולת הפשוטה הזו של מנהל מוסד לנהל את תקציבו, כמעט לא הייתה קיימת במערכת החינוך. משרד החינוך מתנהל בריכוזיות גבוהה מאוד, ומעביר לבתי הספר את תקציבם לא בכסף אלא בשעות הוראה. השעות האלה צבועות לצורך מסוים, כמו אנגלית או היסטוריה, ותפקידו של המנהל צומצם לשיבוץ השעות הללו ולדיווח על ביצוען. הרפורמה החדשה נותנת למנהלים משהו שעד כה כמעט שלא היה להם: גמישות לנהל חלק מתקציבם לצורך הגשמת חזונם הפדגוגי.
על פי התוכנית, מנהלי בתי הספר יקבלו תקציב של עד מיליון שקלים בהתאם לגודלם ול"מדד הטיפוח" שלהם. בתי ספר חלשים עם יותר תלמידים יקבלו תקציב גדול יותר מבתי ספר חזקים וכאלה עם מעט תלמידים. המנהלים יוכלו להשתמש בתקציב כדי לרכוש שירותי חינוך מתוך רשימה של תוכניות וספקים שמשרד החינוך אישר, כמו חוגים מיוחדים, העסקת תומכי הוראה, פעילויות חברתיות, רכישת ציוד, קורסים חיצוניים, תגבור לימודי ועוד.
עם זאת, צריך לזכור שאפילו כשמדברים על סכום אדיר כמו 2.4 מיליארד שקלים, זהו שבריר קטן מהתקציב העצום של משרד החינוך, שעומד כיום על למעלה מ־70 מיליארד שקלים בשנה. רוב התקציב לבתי הספר עדיין ממשיך להגיע אליהם תחת הכבלים והמגבלות של שעות ההוראה ומערכת התקן המחייבת. וכמובן, פטור בלי בירוקרטיה אי אפשר: גם כשהוא משחרר את החבל ונותן מעט תקציב גמיש, משרד החינוך מבקש מהמנהלים לקנות את השירותים רק מספקים שקיבלו את אישורו; המנהלים חייבים לקנות מינימום מכל סל שהוגדר על ידי משרד החינוך – מה שמצמצם עוד את שיקול דעתם; והם חייבים לקבל את אישור המשרד על תוכניות הרכישות שלהם. בקיצור, עוד בירוקרטיה.
"רפורמת גפ"ן (הגמישות הניהולית, ר"מ) כשלעצמה היא רעיון טוב", אומר לנו ח"כ משה טור־פז, חבר ועדת החינוך של הכנסת ובעל ניסיון עשיר בתפקידים ניהוליים במערכת החינוך. "לתת יותר אוטונומיה למנהלים זה דבר חיובי, אבל אם לא יעשו את זה נכון זה הולך להחריף את הפערים בתוך המערכת. בתי ספר טובים יעשו את זה טוב, בתי ספר גרועים יעשו את זה גרוע. בית ספר שאין לו שגרת עבודה טובה וקשר טוב עם ועד ההורים, לא יצליח".
כבר כיום מתקיימים בישראל הפערים הגדולים במערב בין העשירון העליון של התלמידים לעשירון התחתון. בתי ספר טובים, ברשויות חזקות, שיש בהם מנהל טוב וצוות איכותי – יודעים לנצל את המשאבים של המערכת בצורה מקסימלית. מי שלא נהנה מהיתרונות הללו, מספק חינוך פחות טוב לתלמידים. גם כאן, טיוב כוח האדם הוא המפתח.
"אין התמודדות עם בעיות היסוד של מערכת החינוך, שזה המשאב האנושי", מוסיף טור־פז. "כל עוד אנחנו לא מטפלים במערכת הקביעות, ולא מייצרים אפשרות לכניסה של אנשים טובים למערכת ויציאה של אנשים פחות טובים ממנה – לא נצליח לשפר את החינוך. אם לא יהיו לנו מנהלים מעולים בבתי הספר, אז גם תוכנית גפ"ן תיכשל. כל הפערים והרפורמות בחינוך יושבים על המשאב האנושי".
