(פורסם לראשונה בוושינגטון פוסט) שר צ'אנד, שכיר המועסק על ידי הממשל המקומי בדלהי, ישב על רצפת צריפו הקטנטן כשלצדו שלושה פעוטות, ותמונות מהחתונה שלו פרושות לפניו. הוא שלף את הטלפון שלו כדי להראות לי סרטון של הפעם האחרונה בה ראה את אשתו, מנג'ו, בחיים. היא הצליחה להעלות חיוך קלוש מאחורי מסכת החמצן שסייעה לה לנשום. "זוהי המנג'ו ביגום [המלכה] שלי", הוא אומר בסרטון. "לאשתי יש קורונה, אבל היא תבריא בקרוב".
באותו לילה באפריל 2021, אזלה אספקת החמצן ליחידה לטיפול נמרץ בבית החולים בו אושפזה מנג'ו. מנג'ו, רק בת 30, הייתה בין 20 חולים שנפטרו; זה היה רק מקרה אחד מבין עשרות בבתי חולים ברחבי הודו. על רקע מחסור בחמצן, בתי חולים פרסמו הודעות חירום נואשות, משפחות נשאו בלוני חמצן לקרוביהן, וגורווארות סיקיות שבדרך כלל מאכילות עניים עברו לאיסוף כספים עבור בלוני חמצן.
למרות האסון הזה, הפרלמנט ההודי התבשר השנה כי במהלך המגפה, אף מדינה הודית לא דיווחה אפילו על מקרה מוות אחד כתוצאה ממחסור בחמצן.
המחיקה הבלתי נסלחת של מקרי המוות הללו הודגשה שוב במחלוקת שדווחה לאחרונה בין ארגון הבריאות העולמי לממשלת הודו על מספר מתי הקורונה המדויק. על פי ארגון הבריאות העולמי, היו 15 מיליון מקרי מוות עודפים ברחבי העולם בשנים 2020 ו-2021, יותר מפי שניים ממספר ההרוגים הרשמי מקורונה: 6 מיליון. ארגון הבריאות העולמי העריך ש-4.7 מיליון מהם מתו בהודו, כמעט פי עשרה מהנתון הרשמי. ממשלתו של נרנדרה מודי ערערה בחריפות על המודלים המתמטיים של ארגון הבריאות העולמי ופרסמה נתונים רשמיים שמעידים על עלייה של שישה אחוז בלבד במקרי המוות מכל סיבה בשנת 2020 לעומת שנת 2019.
אני לא אפידמיולוגית. אני לא יכולה להגיד לכם מה ההפרש בין מספר המתים בהם מכירה הממשלה לבין המספר בפועל. אך בתור מי שבילתה שנתיים בחציית הודו לאורכה ולרוחבה, הייתי עדה בדיוק ללמה אנשים נפלו בין הסדקים, וכמה מהם נפלו. בהתבסס על הדיווח שלי, לפחות מאות אלפי הודים – רובם עניים להפליא – מתו כשהם נשכחים ולא נספרים.
הסיבות לכך מגוונות: מחסור בחמצן הוביל לכך בתי חולים סגרו את שעריהם בפני חולים חדשים, ולא היו מוכנים לקחת על עצמם את האחריות המוסרית והחוקית של מקרי מוות נוספים במשמרתם. אחר כך הייתה הסטיגמה שגרמה לרבים, במיוחד באזורים הכפריים של הודו, לסרב להיבדק. לאורך גדות הנהר בצפון הודו, הושלכו גופות למים או הושארו בחול בכסות הלילה; שומרי קברים ושייטים אמרו לי שזה כיוון שלעניים אין כסף לקנות עצים לשריפה או כי הם כה מפוחדים, שהם מסרבים אפילו להודות במתיהם.
היה גם המבוך הבירוקרטי שמשפחות נאלצו לנווט בו כדי לקבל תעודת פטירה עם קורונה כסיבת המוות. אלה שלא עברו בדיקת PCR אך מתו מתסמינים דמויי קורונה במהלך שיא הגל, למשל, לא נכללו בספירה. באזורים הכפריים של הודו, שם נסגרו או ננטשו מרכזי בריאות ראשוניים במהלך שיא המגפה, לעיתים קרובות לא הייתה גישה קלה לבדיקה. אולם באפריל ובמאי 2021, מנהיגים בכל כפר שאליו נסעתי העידו על עלייה פתאומית במקרי המוות באזורם.
בעיר בופאל, נהג ריקשה חשמלית בן 45, ויקאס סינג צ'אוהאן, מת לאחר שנסע מבית חולים לבית חולים לשווא. "אין לנו שום הוכחה" לסיבת המוות, אמרה לי אשתו, ג'יוטי, בבכי. במדינה הדרומית טמיל נאדו, בנותיו המתבגרות של רודרש, צבע בתים בן 45, סיפרו לי שאביהן נסע מבנגלור לבית אבותיו במרחק שעה משם, בתקווה שבתי החולים יהיו פחות צפופים. אבל הוא לא הצליח למצוא מיטה פנויה עם חמצן. הוא מת באמבולנס ללא תיעוד רשמי של סיבת מותו. ובג'איפור, רמוואטר סינג, עובד במפעל טקסטיל, נאבק שבועות בבית החולים בו טופלה אשתו, סנטוש, שחלתה בקורונה. בתעודת הפטירה שהשיג בסופו של דבר מהרשויות העירוניות, לא צוינה סיבת מותה.
מחיר המגפה אצלנו כלל לא מנה את אלה שמתו ממחלות אחרות – סרטן, שחפת, אי ספיקת כליות – כי לא יכלו לגשת לטיפול במערכת בריאות עמוסה. במהלך הסגר בשנת 2020 נרשמה ירידה של 60 אחוז בהודעות על תחלואה בשחפת, ובין מרץ למאי 2020, הייתה ירידה של 54 אחוז במספר מקרי הסרטן שתועדו, מה שמרמז על כך שמחצית מכלל מקרי הסרטן החדשים בהודו לא טופלו.
הודו חופשית להטיל ספק באמינותו של ארגון הבריאות העולמי, שהטיפול הגרוע שלו בחקר מקורות הקורונה החליש את סמכותו, אך היא חייבת תשובה לאזרחיה. כמו שאמר לי האפידמיולוג פראבהט ג'הא, הממשלה יכולה להנהיג חקירה משלה על ידי הפניית שאלה על מוות מקורונה לכל משפחה במפקד האוכלוסין הקרוב.
לקשר את השאלה כמה הודים באמת מתו מקורונה ללאומיות הוא מעשה אנטי-לאומי. מגיע להודים שמתו להיות יותר ממספרים. איך יכול להיות שהם אפילו לא כאלה?
