בשנות החמישים, בעשור הראשון לתקומת המדינה, ניתח הוגה הדעות שבתי בן־דב בחיבורו "גאולת ישראל במשבר המדינה" את המציאות הישראלית באותה העת. שב"ד טען שהמציאות הזו זמנית, בלתי יציבה ומשברית מעצם מהותה, והיא עתידה להשתנות מן היסוד בכל רגע: "ואם כי אנחנו מצידנו מסובכים אנו יותר מדי בתסביכים ובמשברים בשביל שנוכל לפי שעה ליזום בעצמנו את הגשמת החוק המונח ביסוד תחייתנו – הלא מכל מקום אווירה הטעונה חומר נפץ יש לה אפשרויות עצמיות משלה, ועל אף כל הגורמים המעכבים ייתכן יום־יום שיפרוץ מה שסוף־סוף הוא חייב לפרוץ", כתב שם (ב', 240).
"ואם תפרוץ המלחמה", המשיך, "עדיין יש בכוחה של מדינת ישראל… לעמוד על נפשה ולהעמיד בעל כורחה במרומיו של הר הבית, אם לא את צבא ישראל, הרי לפחות את צבא ההגנה לישראל". בדבריו הוא חזה את פריצת מלחמת ששת הימים ואת תוצאותיה, וסיכם ש"בסך הכול תעלה ההתפתחות הלאומית על פסים עקרוניים חדשים לגמרי, אשר לגבי הוויית המדינה כמות שהיא, תהיה בהם מהפכה גמורה מכל מקום".
כאז כן היום, שוב נקלעה התחייה הישראלית למשבר עמוק. כאז כן היום, אנחנו בלב ליבה של מערכת בעיות אסטרטגיות, מדיניות, ביטחוניות, פנימיות, רוחניות, פוליטיות ועוד, שאין בכוחנו לפתור. כאז כן היום אנו מצויים בהוויה לאומית מלאה סתירות עצמיות משתקות וכובלות ידיים. כאז כן היום, בתודעתנו "אנחנו מצידנו מסובכים אנו יותר מדי בתסביכים" מכדי "ליזום בעצמנו את הגשמת החוק המונח ביסוד תחייתנו". הר הבית, הטרור הערבי, עזה, יהודה ושומרון, ערביי ישראל, המשילות בנגב, גבול הצפון ואיום הגרעין האיראני – כולם תסמינים המשקפים את סיבוכינו עם עצמנו.
קשרנו לעצמנו את הידיים ואנחנו משותקים. התודעה הישראלית במצבה העכשווי אינה ערוכה להתמודד עם האתגרים שבפניה. החברה וערכיה, מערכת המשפט, המערכת הפוליטית, שקיעת האתוס הלאומי, צה"ל וכל שאר ערכינו ומערכות חיינו אינם מאפשרים לנו להתמודד עם הבעיות שמציבה בפנינו המציאות.
אין זו שאלה של ממשלה כזו או אחרת. שום ממשלה בישראל לא מסוגלת להתמודד עם אוסף האתגרים האלה. לא הממשלה הנוכחית, ולא שום ממשלה אחרת. ההתקוטטויות הפוליטיות, ההשמצות, ההסתות וההאשמות ההדדיות, ערכן בנסיבות אלה כמשחק הילדים "מי בראש הגבעה". גם אם תיפול הממשלה הנוכחית ותעלה ממשלת ימין בראשות נתניהו, אין בכוחה להוציא את התחייה מסבך הסתירות הפנימיות שנקלעה לתוכן. ב־12 שנות שלטון הליכוד ונתניהו, הבעיות האלה לא נפתרו ואף העמיקו והחריפו.
תומכי הימין נאבקים בלהט להפלת הממשלה, אבל אין שום סיכוי שממשלת החלומות שלהם, גם אם תקום, תוכל לשנות את הדברים מיסודם. נושאים כמו אביתר, חומש או אפילו בנייה נרחבת יותר ביו"ש אינם מעלים ואינם מורידים. הם טובים לניגוח הקואליציה ולצבירת מנדטים בסקרים, אבל קידומם לא ישנה את ההוויה הישראלית מיסודה. הטרור יימשך כמו בעבר, עזה לא תפסיק למרר את חיינו, ערביי ישראל יוסיפו לצבור נשק ולחולל מהומות בערים המעורבות, הר הבית ימשיך להיות פצצת זמן, וגם את איום הגרעין האיראני ממשלה כזו לא תסיר.
ישראל זקוקה לשינוי עמוק, יסודי ושורשי בזהות, בתרבות ובערכים, באסטרטגיה הביטחונית והמדינית ובמישור הפוליטי, ואין היום בחברה הישראלית כוח שיכול ליזום את השינוי הנחוץ, אף לא באחד מהנושאים האלה. ישראל משותקת. השיתוק הפוליטי הוא רק תסמין לשיתוק התודעה השורשי.
וכמו אז, גם היום האווירה טעונה חומר נפץ. ואווירה כזו "יש לה אפשרויות עצמיות משלה, ועל אף כל הגורמים המעכבים ייתכן יום־יום שיפרוץ מה שסוף־סוף הוא חייב לפרוץ". וכשהוא יפרוץ, מעצמו, מלמעלה, שכן "אין בכוחנו ליזום את החוק המונח ביסוד תחייתנו", ייכפה החוק הזה עלינו הר כגיגית. ובדיוק כפי שמצאנו עצמנו בעל כורחנו במרומי הר הבית ובמרחבי יהודה ושומרון, בלי שעלה כלל בדעתנו לקום וליזום זאת, כך גם נמצא עצמנו בעל כורחנו "שוברים את הכלים", משתחררים מסיבוכינו, פורצים את הקיבעון ומשנים את מצבה של מדינת ישראל ושל החברה הישראלית מיסודו.
אין טעם לנסות להעריך מה יהיה הגפרור שיצית את להבת הניפוץ של מכלול הבעיות האלה. מה שכן אפשר להעריך הוא שגודל האירוע ייצור בנו אחדות גם בעל כורחנו, בדיוק כפי שקרה אז. אף על פי כן, כדאי שנשאף לאחדות לאומית כבר היום; זהו הדבר החיובי העיקרי שבכוחנו לעשות כהכנה לבאות.
