דאגה מחריפה ומעמיקה טורפת אצל רבים את יומם ואת שנתם, וגם אצלי. משיחה נדירה שכמעט לא מתקיימות כמותה בין שותפיי להשקפת עולם חילונית־ליברלית ובין ציבור נאמניו של העיתון הזה אנחנו למדים שגם אם המשוחחים קשובים לאחר אין הם מצליחים להניח גשר בין הצדדים, בין רוב אנשי הציונות הדתית ובין אנשי תנועת העבודה שהיו בעלי בריתם אי אז. הגם שימינו אלה מלעיגים לאידיאות מתקנות עולם אני מסתכן לחשוב שבמציאות הכאוטית של ימינו, המסחררת וממסחרת ערכים, שני אלה מכאן ומכאן הם ציבורים של המאמינים שהאדם בצלם אלוהים נברא. ויסולח לי אם כוונתי גם למי שאינם מאמינים בכוח עליון.
תולדות בניין הבית כאן בארץ חמדה לא היו נכתבים בלא הברית בין תנועת העבודה לציונות הדתית. אך הברית הזו התרסקה, וסיבות האסון נדושו די והותר. אני גורס "אסון", כי השפעת הקרע ואי היכולת לגשר עליו הופכות לאיום על עתידנו כאן. ואני מוכן להסתכן ולומר שלפער הזה בין שני הציבורים יש נטייה אינרטית להעמיק עוד ועוד. אין צורך במומחים יודעי סוד כדי לגלות שהליבה האנושית שהחברה הישראלית נעשנת עליה מצויה בעיקרה בציבורים הללו. רוצה לומר, מנתינתם יונקת החברה את עיקר חיותה.
הברית שכרת המחנה הדתי־לאומי עם הימין לגווניו עומדת על דחייה משותפת של הסדר שלום עם הפלסטינים, בין שזו נובעת מתביעה לבעלות על כל נחלת האבות ובין שזו באה מתוך אי אמון באפשרות של פשרה. בד בבד ולא במקרה נוטש המחנה הדתי־לאומי את עמדתו המאזנת בין זהותו היהודית לערכי הנאורות האוניברסלית לטובת העדפה מודגשת של נבדלותו היהודית.
אין צורך לחזור על הגיונו של התהליך הזה, ששואב עוצמתו מהצלחת מפעל ההתנחלות בשטחי יהודה ושומרון, אבל הכרח הוא לשקול את מחירו. בעל הברית של הדתי־לאומי לעמדה הזאת, הציבור הימני לגווניו, גם אם אינו נשבע לנחלת האבות הרי הוא דבק יותר ויותר בהעדפת הנבחרות היהודית על פני ערכים אוניברסליים כתגובת נגד לעוינות הפלסטינית. אל מול הידוק הקשר הזה ניצב המחנה החילוני הליברלי נטול תשובה של ממש. דומה כי גם על כך אין חולק.
ונשוב אל שנתו הנודדת של כותב דברים אלה, ואולי גם של רבים מחבריו. בשבילנו שאלת זהותנו כיהודים קשורה בטבורה למידת היותה של זו מחזיקה גם יחד את כפל מערכות הערכים: מחד גיסא מורשת היהדות, גם אם אין היא מאמינה באלוהות, ומאידך גיסא ערכי הנאורות האוניברסלית. בשבילנו יהדות שאינה כפופה ל"ואהבת לכל רעיך באשר הם אדם" אינה היהדות שלנו. בעבורנו אין יכולה להיות פשרה בסוגיה הזו. הדתי־לאומי בן שיחנו שאינו מטמיע את התובנה הזו, גם אם אינו מסכים לה, אינו יכול להיות בעל ברית, ועדיף שנחדל מלכפות זה את עמדתו על זה.
לאן הולכים מכאן. הרשו לי לומר לכם, נאמני 'מקור ראשון', כי במציאות העשורים האחרונים של חיינו כאן, האחריות להנחת הגשר מונחת על כתפיכם ולו משום היותכם הקטר המוליך את החברה הישראלית. הקרונות רתומים אליכם. חברה שרובה מאמץ את המסורת במאפייניה הדתיים ושרובה מזדהה עם מה שקרוי ימין, רך או קשה יותר, מסורה בידיכם.
אפשר כמובן לרוות משיכרון הכוח ולשמוח לאידו של השמאל לגווניו; אפשר אפילו לקרוא אותנו, ה"תועים בחשכת הנאורות", לשוב לבית היהודי; אבל אי אפשר לא לראות נכוחה את משמעות הקרע. יהדות הלובשת לאומנות לא תוכל להיות היהדות שלנו. זו אינה שאלה של הגמוניה פוליטית וחברתית. גם אם גלגל ההיסטוריה יסתובב על צירו, התהום הנפערת לא תגושר ללא מעשה, הנתון בידכם. הרשו לי לקוות בתמימות מלאה כי על אף המחלוקת הקשה לא תוותרו עלינו ולא משום אהבת חינם גרידא. מחירו של הוויתור הזה מי ישורנו.
