בקרב אחינו עולי אתיופיה נקראה ארץ ישראל תמיד "ירושלים", ובה התמקדו כל כיסופי הדורות. כך חותם גם המנון המדינה: "ארץ ציון וירושלים". בקרב אחינו שעלו מאתיופיה אפשר לשמוע אנשים אומרים שהם חיים בירושלים, וכאשר שואלים אותם היכן בדיוק הם עונים: בלוד, ביבנה, בפתח־תקווה, בנצרת או בבאר־שבע.
באתיופיה, לא יכלו לשאת עין "לפאתי מזרח קדימה", כי לנוכח השמש העולה הם ראו רק את ים סוף וחצי האי הסעודי. הם צפו בחסידות שהגיעו מירושלים, ושאלו אותן "אָגַרְצֵ'ן יְרוּזָלֵם דֵהנָה", מה שלום ירושלים. חיים נחמן ביאליק עשה את אותו הדבר ביושבו ברוסיה, בשירו המפורסם "אל הציפור": "התִשְׂאי לי שלום מֵאַחַי בציון?"
בדור האחרון קלטנו כ־1.5 מיליון עולים מארצות רוסיה; כ־20 אחוז מהם צאצאים של אב יהודי או סב יהודי ולא של אם יהודייה, ועלו לפי חוק השבות. אני זוכר היטב את הוויכוחים הקשים בתוכנו על התיקונים שהוצעו לחוק השבות. המפלגות הדתיות דרשו להעלות לארץ רק יהודים ומי שנתגיירו כהלכה, אך ראשַת הממשלה גולדה מאיר אמרה: אני ציונית! אני מאמינה שתבוא עלייה גדולה מארצות רוסיה, ואסור לנו להשאיר מאחור משפחות מעורבות.
בדור האחרון גם קלטנו כ־150 אלף עולים מאתיופיה, כשליש מהם בני הפלשמורה, מזרע ישראל, שאבותיהם התנצרו באתיופיה במאה ה־19 מתוך לחץ ורדיפות, כפי שקרה גם בארצות אירופה לפני מאות שנים. מאז מבצע שלמה מתנהל בקרב קובעי המדיניות ויכוח נוקב, ולא מעט פקידי מדינה וסוכנות אחראים להפרדה אכזרית בין "ביתא ישראל", ששמרו במסירות נפש יוצאת דופן על דבקותם במסורת אבותיהם, ובין מי שאבותיהם התנצרו. על המסלולים של שדה התעופה באדיס־אבבה, בשבת של מבצע שלמה, הפרידו ביניהם ממש בכוח.
מאז אני נאבק יחד עם חבריי בוועד הציבורי להעלאת שארית יהודי אתיופיה להסרת החסימות, ולהעלאת כל הממתינים לעלייה שהם מזרע ישראל, שעזבו את אורח החיים הנוצרי, עזבו בתים וכפרים ושבו ליהדות, בהדרכת רבנים ידועים המומחים בנושא. העובדות האלה נבדקו היטב, וכל ההשמצות נגד העולים והממתינים בשקר יסודן.
כאן הופיעו שני חסמים: צאצאים נוצרים לסב יהודי בארצות רוסיה זכאים לעלייה לפי חוק השבות, שהותאם לעלייה מארצות אירופה ואמריקה. אם ירצו יעברו תהליך גיור בארץ, אבל אינם חייבים בכך. באתיופיה מנגד לא הייתה כמעט התבוללות, ולא השתייכות חילונית לזהות יהודית; גם בקהילות הפלשמורה התחתנו בעיקר בתוך הקהילה, ולא בחברה הנוצרית האתיופית. כאשר הם שבים ליהדות, הייחוס שלהם לזרע ישראל הוא ברור. אולם מכיוון שהסבא היה נוצרי, לא מאפשרים להחיל עליהם את חוק השבות, ומעלים אותם לפי חוק הכניסה והם עוברים תהליך גיור בארץ. לפי החלטות הרבנים הראשיים, העלתה מדינת ישראל מקהילות אלה רק את מי שנולדו לאם יהודייה, עד שבעה דורות לאחור.
אחרי שעלו כ־50 אלף מבני הקהילות האלה נותרו מאחור כ־9,000 ממתינים, שייחוסם לזרע ישראל הוא דרך אבותיהם, ואין אם יהודייה בשרשרת הייחוס שלהם. לכן הרבנות הראשית לא קיבלה אותם, וכך גם מדינת ישראל.
אילו היו בארצות רוסיה 9,000 עולים כאלה, היו מעלים אותם בתרועות שמחה ובהתלהבות לפי חוק השבות. באתיופיה הם תקועים שנים רבות, בגונדר ובאדיס־אבבה, בלי רחמים. הם חיים כבר שנים לא מעטות כיהודים לכל דבר, מתפללים ולומדים תנ"ך (מתמודד צעיר וחכם בחידון התנ"ך העולמי לנוער יהודי צמח בתוכם), מקבלים הדרכה של אנשי תורה מישראל, ואין להם שום דרך לחזור לכפרים שעזבו לפני שנים רבות. הם נמצאים במחנות שמזכירים את מחנה בני ישראל במדבר סיני.
וכאן המכשול העיקרי. בעוד עולים מרוסיה, אפילו אם אינם יהודים כלל אלא רק נכדים לסב יהודי, נחשבים לעלייה תורמת ומועילה בטווח הארוך, העולים מאתיופיה נחשבים למרבה הצער לנטל על החברה הישראלית. רבים מהשרים והפקידים מתאמצים מאוד לעצור את העלייה בנימוקים חסרי שחר, ולצערי הרב, תומכים בהם גם רבנים חשובים ואפילו כמה מעולי אתיופיה עצמם, וגם הם משמיעים טענות חסרות שחר.
הטיעון השקרי הראשון: כל אתיופיה בדרך, כי תמיד יהיו עוד ועוד קרובי משפחה מדרגה ראשונה או שנייה. מאז מבצע שלמה אני שומע דיבורים כאלה, ואין בהם שום אמת.
הטיעון השקרי השני: הם נוצרים והם מצטרפים בארץ לכנסיות, וכל ההשבה ליהדות אצלם היא רק למראית עין. גם ההשמצות האלה נשמעות כבר שנים בלי בושה. למען האמת, יש בארץ פעילות נוצרית מוגבלת בקרב קהילות העולים מאתיופיה, אבל היא ממוקדת דווקא בקרב מי שעלו לפני 25 שנה ויותר. תופעות כאלה אני זוכר מצעירותי גם בין העולים לארץ אחרי קום המדינה. נאבקנו אז, בבני עקיבא, נגד פעילות מיסיונרית, ובכל ליבי אני מוכן לסייע למחנכים ולהנהגת כוהני העדה (הקֶסים) נגד התופעות האלו, שברובן צומחות מניצול חולשה כלכלית ודתית.
אבל אסור לעצור את אחרוני הממתינים לעלייה בנימוקי השקר האלה. כבר פסק כך לאחרונה הרב הראשי ליהודי אתיופיה, הרב ראובן וובשת, אחרי ביקור ובדיקת המצב באדיס־אבבה ובגונדר. גם קֶסים חשובים ממנהיגי העדה הסכימו איתי בהחלט בנקודה הזאת.
ממשלת ישראל כבר החליטה (החלטה 716, ב־15.11.15) להעלות את אחרוני הממתינים, ועליה לדחות את כל המפריעים והמעכבים ולסיים באמת, במהירות ובכבוד את המפעל ההיסטורי של העלייה לירושלים, על כנפי חסידות. החסידות עושות את הדרך הזאת כל שנה במעוף קצר. אין שום סיבה, שמדינת ישראל בעידן המטוסים לא תעשה זאת באותה המהירות.
