מזג האוויר הנעים בוושינגטון בשבוע שעבר לא היה האינדיקציה היחידה לחילופי העונות. שיחות עם וושינגטונאים ותיקים – יועצים, עיתונאים, מחוקקים וחוקרים – לא הותירו מקום לספק: הבחירות בפתח. בנובמבר 2018 יתקיימו בחירות האמצע לקונגרס – בית הנבחרים והסנאט – שבאופן מסורתי מעניינות פחות את הציבור הישראלי. השיטה האמריקנית מסובכת, רוב מחוזות הבחירה אינם נכללים באתרי הטיולים של הישראלים, המנצחים והמפסידים לא מוכרים. ובכלל, למי יש זמן לשים לב למשהו בזירה האמריקנית כשכוכב כמו דונלד טרמאפ הוא הנשיא?
אבל השנה כדאי מאוד לכל מי שמכיר ומוקיר את הברית בין ישראל לארה"ב, ומבין את ערכה האסטרטגי של התמיכה הדו־מפלגתית במדינה היהודית, לשים לב היטב לנעשה בבחירות האמצע: למועמדים, לשיח, למגמות ולתוצאות. אולי מוזר לשמוע זאת בעיצומו של ירח הדבש הסוער ביחסינו עם ארה"ב, בשעה שאנו נהנים מפירותיה של אינטימיות חסרת תקדים ביחסים בין ממשל טראמפ לממשלת נתניהו. העולם כולו צופה באחדות הדעים הכמעט מוחלטת בכל הנושאים הבוערים שעל הפרק: איראן, התהליך המדיני, המלחמה בטרור, הגיבוי לישראל בזירת האו"ם תחת פיקודה של השגרירה היילי, וכמובן מעבר השגרירות לירושלים. בד בבד נעלם הדם הרע שמילא אלפי מאמרים וניירות עמדה בשמונה שנות נשיאות אובמה. מי זוכר את המתקפה מהפודיום של הבית הלבן על הבנייה בהתנחלויות? מי זוכר את צעדת השיבה, או ועדת גולדסטון? יקום מי שלא משמין מנחת מציוציו של השליח המיוחד ג'ייסון גרינבלט.
אולם דווקא כעת, כשהחום המוקרן אלינו נעים ואולי אף משכר, ראוי לזכור שהנשיא אובמה לא היה מחוללה היחיד של המדיניות שקוממה ישראלים רבים ונתפסה כחלשה, נאיבית ולפרקים אף אנטי־ישראלית. אובמה היה נציג אותנטי של הלך הרוח, הערכים והרצון של מחצית מהאמריקנים. החצי הזה של אמריקה אינו רואה עין בעין עם ישראל את יחסה לפלסטינים, מאמין שהסכם הגרעין הוא הדבר היחיד שעומד בין אמריקה למלחמה נוספת במזרח התיכון, מחבר שלא בצדק בין משבר מהגרי העבודה בישראל לוויכוח הארסי על מדיניות ההגירה בארה"ב, וסולד מיוזמות חקיקה בישראל שנתפסות בעיניו מנוגדות לערכי הדמוקרטיה. נוסיף על כך את עמדות היהודים האמריקנים בסוגיות דת ומדינה, את הסלידה מכל מה שמזוהה עם ממשל טראמפ וכמובן את עליית האנטישמיות, ונבין שהדמוקרטים אינם שותפים לחגיגה כאן.
אחוזי התמיכה בישראל בכלל הציבור האמריקני מצביעים על יציבות בעיקר כי תמיכת הרפובליקנים קפצה משמעותית אחרי פיגועי 11 בספטמבר. מחקרי עומק מצביעים באופן עקבי על כך שבצד הדמוקרטי, בעיקר בקרב בני הדור הצעיר ומגזרי המיעוטים, התמיכה בישראל נשחקת. לפי סקר מכון 'פיו' מחודש ינואר, 79 אחוזים מהרפובליקנים מזדהים עם ישראל יותר מעם הפלסטינים, בעוד אצל הדמוקרטים אחוזי ההזדהות איתנו עומדים על 27 אחוזים.
יש הגורסים שפערי התפיסות הללו, כמשתקף בקולו של הסנטור ברני סנדרס, עברו את נקודת האל־חזור ומחייבים חישוב מסלול מחדש בזירה האמריקנית. לטענתם ישראל צריכה להפסיק לנסות לרצות את מי שאינם מסכימים איתה ואינם תומכים בה, ולשים את כל יהבה על ידידיה בימין, בקהילה היהודית האורתודוקסית ובקהל האוונגלי. לא יכול להיות משגה גדול מזה. תוצאות בחירות 2016 היו צמודות ביותר. האם מישהו מוכן לסכן את כל נכסיה האסטרטגיים של ישראל בהימור שהרפובליקנים יישארו בשלטון לתמיד? המטוטלת הפוליטית האמריקנית תשוב בוודאי לכיוון הדמוקרטי במוקדם או במאוחר.
משירותי כדיפלומט בוושינגטון זכורים לי קשיי ההסתגלות הטראומטיים בעת החילופים בין הנשיאים בוש ואובמה. קונגרס דמוקרטי ידידותי מאוד סייע לרכך את הזעזועים, אך לא למונעם לגמרי. כיום אנו בצידו השני של התהליך, והפלסטינים, איראן ואחרים נאלצים להסתגל למציאות חדשה. אולם אם בפעם הבאה שהדמוקרטים ישלטו בבית הלבן התמיכה וההבנה לאתגריה של ישראל יהיו נמוכות אף יותר מבינואר 2009, תקופת אובמה תעורר בנו געגועים עזים. נימוק נוסף שצריך לעמוד אל מול מצדדי "תוכנית ההתנתקות מהדמוקרטים" הוא שהתמיכה הדו־מפלגתית בארה"ב כלפי ישראל היא מערכת שמצויה בתחרות חיובית על רמת המחויבות לביטחון ישראל והבנת אתגריה. אם הצד הדמוקרטי ייחלש מאוד, תיעלם גם התחרות החיובית מצד הרפובליקנים. אסור שפוליטיקאים אמריקנים יפסיקו להישאל "מה עשיתם למען ישראל".
ובחזרה לבחירות האמצע. לפי התחזיות יאבדו הרפובליקנים את השליטה בבית הנבחרים לטובת הדמוקרטים, והסנאט ככל הנראה יישאר בידי הרפובליקנים, לעת עתה. הבחירות הללו צריכות לשמש איתות לישראל, כקנרית במכרה הפחם, שלא לעולם חוסן. דווקא כעת עלינו לעבוד בעקביות ובחוכמה בבניית גשרים ובדיאלוג עם חלק מהציבור האמריקני שבעבר התחבר רגשית וערכית למפעל הציוני. קבלת ההתרחקות הדמוקרטית מישראל כגזרת גורל תהיה בכייה לדורות. היא תשפיע לרעה על יכולתה של ישראל להגן על עצמה ולנווט במים הסוערים של המערכת הבינלאומית.
לוקח זמן רב לכבוש מחדש את לבבותיהם של אנשים. אחד האתגרים העומדים לפתחנו הוא כיצד לנהל את חילוקי הדעות ביננו ובין האמריקנים תוך ניהול חילוקי הדעות אצלנו פנימה. בין השאלות שנצטרך לענות עליהן: כיצד מקיימים דיאלוג עם אוהדים שמתנגדים למדיניות הממשלה? מי הישראלים שיהיו היעילים ביותר בקיום השיח הזה? האם אפשר ליצור הבנה בכל האוהל הציוני לגבי חשיבותה הלאומית העליונה של מערכת היחסים עם הציבור הדמוקרטי האמריקני, על גווניו? האם אפשר להעצים ולעודד גורמים אזרחיים ופוליטיים במרכז ובשמאל שקרובים רעיונית לדמוקרטים, ולהקים ולתחזק מערכות יחסים ביניהם בלי לשעבד אותם לניגוח הפוליטי הפנימי בישראל, אך גם בלי לטאטא סוגיות במחלוקת אל מתחת לשטיח?
הקשר הערכי העמוק, האסטרטגי, הפוליטי, הנוצרי והיהודי בין ישראל לארה"ב הוא נס נדיר. התמיכה הדו־מפלגתית היא המסד הפוליטי־ציבורי שהנס הזה נח עליו. עכשיו הגיעה העת לשמר את התמיכה הדו־מפלגתית הזאת, כדי שהיסטוריונים לא יסמנו את בחירות חורף 2018 כנקודת המפנה בברית הישראלית־אמריקנית, וחלילה כתחילתו של חורף בינינו ובין ידידתנו הגדולה והחשובה ביותר.
