"תשמטי", היא אומרת לעצמה. "גם את יכולה, מה יש? תשמטי", היא לוחשת, קוראת, צועקת לעצמה. "כבר חצי שנה שהאדמה שומטת, למה את לא יכולה גם?", אבל היא לא מצליחה.
היא מנסה לעשות את השמיטה הזו. לעצור, לקחת פסק זמן. כבר שנים שהיא מנסה לנשום רגע, אבל היא עוד לא הספיקה. קודם היה בית הספר, אחר כך השירות, ההתלבטות על המדרשה, התואר וחתונה. ואז, מהר מהר להספיק ילדים, ועוד תואר ועוד עבודה.
היא רצה, ממהרת להצטיין בהכול – באימהות שלה, בחברויות שלה, בעבודה. "לאן את כל כך ממהרת?", שמיטה שואלת אותה, אבל אין מענה בשלוחה המבוקשת. היא בת הזוג המצטיינת והמארחת המושלמת. הכל בידיים שלה, תמיד. זה לא פלא, היא אוכלת את עצמה כשלא. איך עושים שנת שמיטה ככה? לרגשות האשמה שלה אין אפילו שעת שמיטה.
היא מנסה להבין את השמיטה הזו, ההפסקה הזו, העצירה. מה, פשוט לא לעשות כלום? "אני לא יודעת איך עושים את זה", היא חושבת לעצמה כשהיא נוהגת בדרך חזרה מעוד יום עבודה צפוף. החיים כבר מתרגשים עליה וצועקים עליה, הטלפון שלה מתמלא בהודעות מהקולגות, מהילדים בבית, מבן הזוג. ויש את כל אלה שהיא עוד לא חזרה אליהם, עוד לא הספיקה, רק תכננה ושוב… אוף.
"תשמטי, נו, מה הבעיה? תשחררי טיפה, תישעני רגע. תנסי לא לעשות כלום. נו, את יכולה? נו, נו נו! תשמטי כבר", אבל השמיטה לא באה. היא צועקת לה, היא בוכה, מתחננת. היא מבקשת וקוראת. היא רוצה, כל כך רוצה וכל כך נאחזת. השורשים שלה כבר כואבים מלהיאחז בסלעים.
"תני לי לבוא", שמיטה קוראת לה, לוחשת, מבקשת ממנה. "רק תתני לי, אני אגיע עד אלייך. רק תפסיקי לפחד כל כך. תשחררי כאן אצבע אחת ועוד אחת. זה לא יכאב, אני כאן איתך, מחבקת אותך, מלטפת את הפרקים הכואבים, האוחזים שלך. לשמוט זה לא לוותר או להפסיק לחיות", שמיטה לוחשת לפניה העייפות, בדיוק להיפך.
"תראי את הקרקע", שמיטה ממשיכה לדבר אליה תוך שהיא מחליקה ברכות את המצח המכווץ שלה. "היא לא נעלמת בשנת השמיטה. היא לא מפסיקה להיות הבית המוכר לעץ ששתלת, לדשא, לגידולי הקרקע הנפלאים שזרעת כאן. האדמה פועמת גם כשלא עודרים בה, הדשא מתפשט גם כשלא זורעים אותו, כל מה ששתלת והצמחת – נמצא וחי וקיים ונושם גם כשאת לא מבקשת ממנו ומחזיקה אותו. הכל ממשיך להתקיים.
"שמיטה בשבת מצמיחה את הכוח ואת היומיום, שמיטה בתוך צירי לידה מאפשרת לתינוק לצאת, שמיטה מעבודה בשנת שבתון – מאפשרת צמיחה ושגשוג. מה שמכאיב לך כל כך זה לא להחזיק את הכל, אלא הכיווץ החזק של הידיים בזמן שאת מחזיקה. שמיטה זה לא לוותר ולא לאבד. שמיטה זה לחזור לחיים במקום להילחם עליהם. זה לשמוח במעשה ידיך. זה לראות את כל העבודה שלך הופכת למציאות, ואת החלומות שלך מתגשמים.
"תמשיכי להחזיק, תמשיכי לחיות, תמשיכי להיות", שמיטה מסיימת את הנאום הקצר שלה. היא יודעת שהיא עשתה את שלה. עכשיו תורה לשמוט.
