יוצא לי לא מעט לחשוב על המילים שבחרתי להגיד לאיש שלי תחת החופה שלנו. לאחרונה הבנתי שדיברתי על העבר ועל ההרגשה שלי, אבל לא אמרתי מילה על העתיד. לא הבטחתי "נצח נצחים" ולא "באושר ובעושר עד עצם היום הזה". זה לא בגלל שאני לא מאמינה שנצליח להגיע לאותו "נצח נצחים", אני דווקא בונה על זה. זה בגלל שאני מבינה שהחיים יכולים להיות מפתיעים.
הנה המילים המרגשות ביותר שאמרתי מעודי, שכעבור ארבע שנים אני עדיין עומדת מאחוריהן לשמחתי הרבה:
נדב, חיימשלי…
יום אחד, לפני פחות משנה, הגעתי אליך איזה ערב סגריר. כבר היה חשוך בחוץ וקר.
יצאתי מהאוטו שלי בחניה של הבניין, הצצתי למעלה אל החלון שבו תמיד חיכית לי ולא היית שם. אז עליתי במדרגות ודפקתי בדלת. שמעתי את הקול שלך באמצע שיחת טלפון נלהבת. הבנתי שאתה לא שומע את הנקישות בדלת. כתבתי לך הודעה שאני בחוץ ואז שמעתי אותך בעצם מספר עליי, למי שבצד השני של השיחה.
יכולתי להקשיב בשקט, בלי שתדע. אבל לא היה לי צורך בכלל. אז כתבתי בהודעה: "אני בחוץ. שומעת את כל מה שאתה אומר עליי! תיזהר!"
אבל לא ראית את ההודעה והמשכת לדבר ובלי שתכננתי, שמעתי אותך אומר עליי דברים כל כך יפים. עמדתי לי ליד הדלת ואפילו לא היה אכפת לי שאני לא בפנים.
אמרת שמעולם לא פגשת אישה כמוני. אמרת שאני יפה ושאני מצחיקה אותך למרות שאני כזאת רצינית. אמרת שיש לנו אותו ראש. שאתה מרגיש כאילו אתה מדבר עם עצמך כשאתה מדבר איתי, שאתה מרגיש שעברנו מסעות נפרדים רק כדי להיפגש. ואז הוספת את המשפט הכי חשוב: "היא מאמינה בזוגיות בבתים נפרדים. בדיוק כמוני. היא החליטה שהיא לא רוצה להתחתן לעולם, כמוני בדיוק".
אז… אני לא בטוחה שבעצמי אני יודעת איך הגענו לכאן. דווקא אנחנו. אנשים רציונליים בסך הכל, בדרך כלל… אנשים שכבר עברו כברת דרך לא קלה. אנשים שנפגעו כל כך בעבר… אנשים שיש להם ילדים…
מה אנחנו עושים פה? ותוך פחות משנה מהרגע שהכרנו?
אז תן לי רגע להסביר לך למה אני פה.
בינינו… כבר חלקנו בינינו כמעט את כל מה שיש לנו לחלוק. אנו חולקים את הבית, את הגוף, את הילדים שלנו, הדאגות שלנו, הבריאות, החולי, התקוות והחלומות.
אז באתי היום לתת לך, לנו, את הדבר האחרון שנשאר אצלי עדיין. באתי לתת לך את ההצהרה.
אני מצהירה בזאת, אדון נדב דסטה, שאני אוהבת אותך, שמעולם לא הרגשתי כל כך שלמה עם החלטה אי פעם, שמעולם לא הייתי כל כך בטוחה במשהו כמו שאני בטוחה כאן ועכשיו בחתונה הזאת, שלנו.
הייתי סקפטית וצינית, נדב. מאוד מאוד. הכרזות אהבה היו ריקות בעיניי כמו דרמות זולות לכל הפחות, או מסוכנות כמו מחזות שייקספיריים לכל היותר. לא משהו שאישה נבונה כמוני, הייתה בוחרת להשתטות בו…
לקח לי שנים לבנות חומות שיגנו עליי ועל הילדים שלי. חשבתי שהן בלתי חדירות. ואז באת. אני זוכרת את היום שפתאום גיליתי להפתעתי שאין לי חומה. לא שמעתי אותה נופלת. לא עף גרגר של אבק באוויר.
אז רציתי להגיד לך…
תודה שבאת. תודה שבחרת בי. תודה על היותך בעולמי.
