"גרושה, אלמנה ורווקה.." זו לא התחלה של בדיחה. אלו חברות שלי שפגשתי השבוע. ועוד גרושה, ועוד אלמנה ועוד רווקה.
פעם שאלתי את אבא שלי, "מה קורה? למה בדור הזה קורים כל כך הרבה דברים קשים?", והוא חייך ואמר: "זה לא שקורים יותר, פשוט את גדלת. את נהיית הגיל שזה קורה לו". זו הייתה תשובה מפחידה, הרגשתי פתאום כאילו סימנו אותנו עכשיו בעיגול, אני הגיל שהתחיל לצבור את הקשיים. נכנסנו לסטטיסטיקה.
אני לא יודעת אם אובייקטיבית זה לגמרי נכון, נראה לי שלפחות לשאלת הרווקות- יש יותר רווקות היום מאשר בעבר, אבל כנראה שאבא שלי יודע משהו כי הוא כבר חצה כמה דורות, ברוך ה'. הוא שכל בעצמו שני הורים ושני אחים. הרבה חברים צעירים שנפלו בקרבות הוא נשא אל הקבר ושר עם גרון חנוק מדמעות "במזל טוב בן בא לנו" בלא מעט בריתות לילדים שנשאו בבטנן אותן אלמנות של צה"ל. תמיד דמיינתי את הסיפורים האלו ב"שחור לבן", סיפורים מפעם, אפילו קצת רומנטיים: איך בסוף דליה שהתאלמנה ממאיר התחתנה עם מנחם פריימן (שם בדוי). "את מכירה את מנחם פריימן!" אבא שלי אומר בפעם המאה, ואני אומרת "כן" ונזכרת במנחם עם הזקן הלבן שפעם היה צעיר, וגם דליה הייתה צעירה, בטח.
איכשהו עכשיו הסיפורים האלה מקבלים אצלי גוון שונה. הם מפסיקים להיות "סיפור" ואני מבינה כמה הם מציאות. אולי פשוט כי זה הדור שלי, אלו חברות שלי ואכפת לי הרבה יותר, ומפחיד אותי יותר. לראות בעיניים את האופציה, שאת הכי מפחדת ממנה, מתרחשת זה מלחיץ מאוד. יש לי חברות שמספרות שלא אוהבים לקבל אותן למקומות כי הן גרושות או אלמנות, זה מקומם אותי ומעצבן אותי. זה לא שככה הן נולדו, כן? זה קרה להן וזה יכול לקרות לכל אחת, אבל אנחנו רוצים להרחיק את הפחדים שלנו ולכן אנחנו מתרחקים ממושאי הפחד שלנו, מאנשים שמסמלים בעינינו את האפשרות.
אולי בגלל שהארץ קצת יותר בוערת לאחרונה, אולי בגלל האירוע שנמנע בתקוע שבוע שעבר (ממש ליד הבית שלי), אולי בגלל שכשנסעתי בכביש הביתה וילדים מהכפר ליד נשענו על גדר הבטון בצד הכביש וכיוונו אליי מקל ולרגע זה היה נראה כמו רובה ונדרכתי. ואולי בגלל שבדיוק השבוע פגשתי אחת אחרי השנייה נשים שמשהו קרה לגבר שאיתן, פתאום אני מבינה איך בן רגע את יכולה להפוך להיות מאישה ש"זה לא הסיפור שלה" למישהי שזה ממש הסיפור שלה…
אבא שלי צודק, זה לא משנה בכלל אם היום יש "יותר", אם פעם היה "פחות", משנה שעכשיו זו רעידת האדמה שלנו. אנחנו המבוגר שעל כתפיו מוטלת האחריות להעביר את המדינה ואותנו את הרעידה הזו בצורה הכי נכונה לדור הבא, להתפלל שאולי להם תשקוט הארץ ושאם לא, לפחות יידעו איך להתמודד בצורה הכי מיטבית.
