כוחם של המים הם היכולת שלהם לקבל. הם מקבלים את צורת הכלי בו הם נמצאים.
האש בחוץ שורפת, העולם מתחמם, אנחנו נואשים, חסרי אונים ונדמה שכל אחד מתבצר עוד יותר חזק בעמדה שלו מרוב פחד. המציאות נהפכת עלינו ואנחנו נשלטים על ידה. כשאני פותחת את הפיד שלי בפייסבוק, אותן סיסמאות וקלישאות נזרקות לאוויר ללא שום משמעות, את הטלוויזיה והחדשות אני אפילו לא מעזה לפתוח.
בקבוצה שאני מנחה, אחד המשתתפים, איש כבן 80, שאל איך הוא יכול לשמוח ולהיות חיובי כשאת כל חייו נתן לילדיו ועכשיו הוא נשאר לבד עם אשתו בבית גדול וריק. הילדים לא מרבים להגיע והוא מרגיש שאין לו משמעות וכוחות נפשיים. אמרתי לו שהחיים מזמנים לך משבר או שינוי שנתפס כמשבר רק כדי שתגלה משהו חדש על החיים, שהתודעה תתרחב וגם השמחה בהדרגה תגדל. שעליו לגלות מה החיים החדשים שקיבל טומנים בחובם.
יום אחד גיליתי שרוב חבריי הטובים מנהלים בית, נשואים עם ילדים, בעוד אני נשארתי מאחור. החברויות האלו השתנו ואני הייתי צריכה להמשיך הלאה ולייצר לעצמי בית משלי. השקיעה לדיכאון במצב כזה היא אופציה מובנת, אך אי אפשר להעביר ככה יותר מדי זמן. אני העדפתי להתבונן פנימה לתוך העולם החדש שקיבלתי, ליצור ולצקת לבנה אחר לבנה את האישיות שלי בעולם. לעבוד, לטפל, ליצור, לאהוב, לרקום קשרים חדשים ומרגשים שלא משאירים אותי מאחור, להתפתח, לשמוח ולהודות על מה שיש. אנחנו עסוקים בלהפנות מבט לצדדים על מה שאולי יכול היה להיות, אבל זה שקר שמכאיב לנו. שקר שהחברה מתחזקת בפוסטים בפייסבוק כי כמו שאמר מאיר אריאל- "אדם צועק את שחסר לו".
יום אחד את מקבלת את מה שאת רוצה ואז את מגלה שהמתנת והמתנת במקום פשוט לחיות, והנה עכשיו החיים מביאים אתגר חדש לפתחך שאת עלולה לרצות לברוח גם ממנו. זה נשמע מוזר אבל אלימות מתחילה כשאת מפסיקה לתת אהבה לבית ולסביבה הקרובה שלך ופוזלת בתאווה לצדדים, לחיים של אחרים. זה הולך ומתפשט כמו אש ששורפת. את יוצאת וצועקת ברחובות על עוולות חברתיות או מעלה סטורים על עצמך ברשתות חברתיות בצורה אובססיבית, מתנהגת בקנאה רושפת כלפי חברה או דורסת מסביב כדי להגיע לתפקיד החדש. להיות נוכחת בחיים שלך ושל היקרים לך אינך מסוגלת.
מאחלת לכולנו שהאש של לג בעומר שמסמלת שינוי לטוב, תהפוך לאש של אהבה, כל אחת קודם בביתה שלה- עם המשפחה, החברים וכל מי שסובב אותה. ואהבת לרעך – כמוך.
