במאמר שפרסם כאן שר התרבות והספורט, חילי טרופר, השיב השר לטענות בדבר "נמיכות קומה, הדגשת המסכנות" שהועלו כנגד הבחירה בחלק ממדליקי המשואות ביום העצמאות. המאמר השווה בין אלו שהתאכזר אליהם הגורל, ולמרות זאת השתקמו וייצרו מפעל חיים החומל על החלשים, לבין אלו שהערבים התאכזרו אליהם והם קמו מאבלם והתגברו על נכותם. כך גם נמצאה זיקה בין לוחמים עזי נפש לתקומת ישראל לבין אנשים טובים באמצע הדרך.
לכאורה, יש לברך על כך שהמדינה מעריכה את המעשים הטובים שפועלים יחידים למען הכלל, וחשוב לציין שדמוקרטיה בריאה מושתת על חברה אזרחית יוזמת ופועלת, אך כאן טמון הכשל היסודי. בערבוב בין הקהילה ללאום. האלוף בני פלד אמר "מה פתאום מדינה? ישראל היא בסך הכל המהדורה הכי משוכללת והכי חזקה של ועד הקהילה, שהייתה לעם היהודי ב-2,000 השנה האחרונות", ונראה שמישהו לקח את הדברים צעד אחד קדימה.
האחריות של המדינה כלפי הנכים והנזקקים אינה נמדדת ברעש וצלצולים שעורכים סביבם פעם בשנה, אלא בדאגה ופיקוח על הטיפול הנאות והמכובד בהם. לא כמו זה שהתגלה באחד מהמעונות במרכז הארץ זה לא מכבר. החיבוק הרגעי התקשורתי טוב אולי בשביל מי שמצפונו מייסר אותו. לעומת זאת, העלאה על נס של נכה פעולת איבה שהוא ספורטאי מצטיין, או הצדעה לאלוף בצה"ל, היא מהות הגאווה הלאומית המסמלת את חגיגות יום העצמאות.
ניתן להעיר כי מתוך דבריו של טרופר בעניין האנשים "שדחפו אותי להחלטה על פירוטכניקה שקטה" מתברר שמדובר ב"חבר קרוב". כלומר ה"ערבות הדדית", שבשמה פעל השר, היא כזו המתקיימת בין "החבר'ה הטובים". קולות הנפץ המחרידים מדי ערב את היהודים בלוד ובעכו, או את המתנחלים ביהודה ושומרון, אינם סיבה מספקת לגילוי סולידריות.
יש לומר כי ההיענות לפנייתו של חבר היא תקלה מנהיגותית המאפיינת את המחשבה הילדותית שבה לוקה הממשלה הזו. כדאי גם להזכיר כי הפירוטכניקה השקטה, שנכפתה על אזרחי ישראל, המצטרפת לאמירתו של שר אחר על כך ש"אנחנו לא נלחמים בדגלים…", העלתה מן האוב את הסיפור "מקום אחר" של עמוס עוז, שבו מופיעה הסצנה הבאה: "לפני ימים אחדים… הוטל על קיבוצנו לעבד חלקת-אדמה זעירה… במעלה ההר. חלקה זו משמשת עילה למחלוקת דמים בין שתי המדינות האויבות… ראובן חריש אומר: 'אמנם החלקה היא סמלית. אבל רק אנשים נבערים אינם מבינים שהחיים עשויים סמלים' ".
רוצה לומר כי לאור תפקידם של הסמלים כפי שהגדירם ראובן חריש, ביטול הפירוטכניקה פגע בתת-מודע, אשר מניע את הלוחמים להסתער ולהקריב את חייהם למען העם והארץ, ואשר בעבר הניע את טרופר ואת חבריו לנשק למעשים הרואיים שכאלה.
בניסיון להבין כיצד הגיע איש עתיר זכויות כמו חילי טרופר למצב בו הוא שותף פעיל לפירוק הזהות והגאווה הלאומית, יש לקרוא את הדברים שאמרה רחל ליאל מנכ"לית ה"קרן לישראל החדשה": "הרגשנו בקרן החדשה לישראל שמבחינה אסטרטגית עלינו להתקדם במאבק וזאת על ידי שימוש בקולות הבאים מתוך הקהילות עצמן… ארגונים שמגיעים מתוך הקהילה הדתית לאומית בישראל. אלו אנשים, שמכירים את הנפשות הפועלות שמבינים את השפה. זו שפה שהחילונים לא יכולים להגיד, אבל הם (הארגונים בציונות הדתית) יכולים!"
עיון בקורות חייו המרשימות של שר החינוך חילי טרופר, כמקרה בוחן, מלמד שהקרן החדשה הצליחה במזימתה. טרופר היה מרכיב ביצירת המפעל המונומנטלי של השמאל המתעטף באצטלה של "כחול לבן". הוא אינו הדמות המרכזית ב"כחול לבן" כמובן, אך סיפור חייו, השזור בשירות קרבי, סיוע לקהילה וניהול בית ספר בפריפריה, הקנו לו את כל התכונות הנדרשות כדי שיהפוך ליעד לכיבוש עבור הקרן לישראל החדשה.
מאחורי הקמת "כחול לבן" עומדים בין השאר גורמים מארגון "פנימה" הנתמך ע"י הקרן לישראל החדשה. תפקידו של טרופר היה להיות עלה תאנה דתי וימני למפלגת שמאל חתרנית והרסנית.
כאשר טרופר כותב כי "בשנאה, שיש מי שמהדהד כאן בלי הפסקה, יש משום נמיכות קומה", חשוב לזכור כי הסחרחורת הפוליטית שמלווה את ישראל כבר שלוש שנים היא תוצאה מהקמתה של כחול לבן. זו המפלגה שחרתה על דגלה את שנאת המחנה הלאומי. היא ביטאה זאת בשנאה לאיש אחד כמובן, אך זו עוד מעטפת כוזבת של מחנה השמאל.
מראהו הנינוח ושובה הלב של שר התרבות אסור לו שיטעה את עיני הפיקחים. יהיו שיראו בחיבוק שהעניק חילי טרופר לראש הממשלה הנוכחי בערב השבעת הממשלה את ברית "הדתיים הסוציאליים", אותו ביטוי שטבע הרב אלי סדן באמצע שנות ה-90 המתאר את אלו המבקשים לגור בסביבה ציונית דתית ללא מחויבות אידיאולוגית. אחרים יגידו כי לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב.
