אירועי הירי ההמוני בארה"ב בסוף השבוע הם כתם מוכר ומדכא על ארצנו. מנהיגים פוליטיים בכל רמות הממשל כבר מזמן היו צריכים לפעול כדי להפוך את המגמה המידרדרת. איגוד הרובאים הלאומי ותומכי התיקון השני לחוקה מוכרחים להוביל את המאמץ.
בואו נבהיר כמה דברים מראש: כן, האחריות למעשי הרצח והטרור הנוראים הללו מוטלת על היורים עצמם. כן, בלתי נמנע שכמה אירועי ירי המוני יתרחשו בכל חברה עם בעלות פרטית על נשק. כן, ישנם כבר חוקים שנועדו למנוע את הטרגדיות הללו שלא נאכפים כראוי ביותר מדי מקרים.
אך כל זה לא מצדיק הפניית עורף. במשך כל ההיסטוריה האמריקנית הייתה בעלות פרטית המונית על נשקים, ובכל זאת היא לא חוותה באופן קבוע את אירועי הירי ההמוניים והאקראיים שאנו רואים היום. בין השנים 1982 ו-1989 נרשמו "רק" שמונה אירועים עם שלושה הרוגים או יותר, ממוצע של אחד בשנה. אולם מ-2017 עד 2019 הממוצע היה עשרה בשנה. אירועים שבהם נורו ארבעה אנשים ויותר הכפילו את עצמם בשלוש השנים האחרונות בלבד.
זהו לא רק מחירה של החירות. זוהי מגפה הולכת וגוברת המאיימת לערער את האמון והביטחון המאפשרים חברה חופשית.
אין שום סימן שהאלימות הזו תיפסק מעצמה. נראה שכל אירוע מעלה את הרף, ומעודד אנשים חולים נוספים לבחור להרוג אחרים. הם יכולים לתקוף את קרוביהם, חבריהם לכיתה, עמיתיהם בעבודה או חברים בקבוצה או במגזר שהם שונאים. הקורבנות עלולים להיות כל אחד מאיתנו, וזה מה שהופך את המחזה הנורא הזה למסוכן עוד יותר.
הטענה שנשיאת נשק נרחבת עוד יותר תפתור את הבעיה פשוט מגוחכת. היורה בבאפלו בסוף השבוע היה מכוסה במיגון ומצויד בנשק טקטי. אזרחים אקראיים שמחזיקים אקדחים כנראה לא היו מצליחים לנטרל מישהו שבא מוכן כל כך. ואף מספר של אקדחים בקהל לא היה עוצר את היורה בלאס-וגאס ב-2017, שטבח בקור רוח ב-58 בני אדם ופצע יותר מ-400 אחרים כשירה מחלון חדר המלון שלו.
הכלכלן הרב שטיין טבע חוק הנושא את שמו: אם משהו לא יכול להימשך לנצח, הוא ייפסק. זה נכון במקרה הזה כמו שזה נכון בכלכלה. בסופו של דבר, אמריקנים יסרבו לסבול רצח המוני כאירוע קבוע. אם אלימות כזו תימשך מספיק זמן, היא תיאלץ אנשים לשקול מחדש את תמיכתם בתיקון השני עצמו ולהסכים לביטולו. יותר סביר שזה יקרה אם אלו הדוגלים בבעלות פרטית על נשק לא יצליחו להביא את עצמם לגנות את האירועים הקטלניים הללו.
אני לא מומחה ולא יודע בדיוק מה יפתור או יפחית משמעותית את הבעיה. אך נראה שחלק מהיורים הללו, כולל החמוש בבאפלו, איימו באלימות או הפגינו בעיות נפשיות שמשכו את תשומת ליבן של הרשויות לפני מסעות הקטל שלהם. האם מחוקקים יכולים להתאחד סביב הצעות לחיזוק חוקים שנועדו למנוע מאנשים כאלה לרכוש או להחזיק נשק חם? חיל האוויר חויב לאחרונה לשלם 230 מיליון דולר למשפחות הקורבנות של ירי המוני בטקסס ב-2017, בגין התעלמות מהרשעה קודמת שעשויה הייתה למנוע מהיורה לקנות את הנשק בו השתמש בתקיפה. אולי ניתן לאיים בתביעה פלילית או אזרחית נגד יחידים שמתעלמים בחוסר אחריות מהרשעות כאלו?
ישנה גם הסכמה מהותית בין תומכי הבעלות הפרטית על נשק והמתנגדים לה בשאלות כמו קביעת בדיקות רקע כתנאי מקדים למכירות בתערוכות נשק פרטיות. עם מידה מסוימת של מנהיגות, אולי אפשר יהיה למצוא תחומים אחרים שבהם יש הסכמה נרחבת, כזו שיכולה להוביל להתקדמות מסוימת.
רעיונות אלו ואחרים אינם שרביט קסמים המסוגל למחוק את הכתם של אירועי ירי המוני. ובכל זאת, הם עשויים לעזור, ולתומכי התיקון השני ישנו ידע ספציפי על בעלי נשק ואמונותיהם שחיוני להעברת כל חקיקה משמעותית בנושא.
פתרנו מגפות של אלימות המונית בעבר. הצירוף של האיסור על אלכוהול ואלימות של ארגוני פשע מאורגן הוביל למגפת אלימות בשנות העשרים ותחילת שנות השלושים. הממשלה הפדרלית הטילה מסים כבדים על כלי נשק אוטומטיים וכלי נשק אחרים בשנת 1934 בתגובה כחלק מ"ניו-דיל על פשע" של הנשיא דאז פרנקלין ד' רוזוולט. בסוף שנות השישים, חמושים בודדים חטפו מטוסים בקביעות הולכת וגוברת; קביעת אבטחת בנמלי התעופה עצרה אותה. אין סיבה הגיונית שלא נוכל להתאחד ולעשות זאת שוב.
יש אמירה בוושינגטון: או שאתה יושב ליד השולחן או שאתה בתפריט. ככל שתומכי הבעלות על נשק יתרחקו מהשולחן, כך עולה הסבירות שחירויות היסוד שלהם ייטרפו.
