פרשת בחוקותי, הפרשה האחרונה הסוגרת את ספר ויקרא (ספר הדן בנושאים שונים הנאמרים למשה בהר סיני ביניהם: בניית המשכן וכליו, עבודת הכוהנים, הקרבת הקורבנות, דיני טומאה וטהרה, מצוות הקשורות בארץ ישראל ועוד) עוסקת בקשר בין האלוה לבני ישראל על משמעויותיו השונות.
בפרק כ"ו, פרק המוקדש לברכות ולקללות, מפורטים הן השכר הצפוי לבני ישראל אם ישמרו את דברי ה', והן העונשים שיקבלו באם יחליטו שלא ללכת בדרכיו. בנוסף, מקריאת הפרק עולות שאלות לגבי הדרך והתמריצים הניתנים לבני ישראל באשר לשמירת מצוות ה' והליכה בחוקותיו.
אין חולק כי היחס בין הברכות והקללות בפרשה אינו פרופורציונלי. בעוד שהברכות פרושות על פני עשרה פסוקים בלבד (כ"ו, ג-יב), הקללות תופסות את החלק הארי של הפרק והן פי שלוש בגודלן (שם, יד-מג). זאת ועוד, מלבד הברכה האחרונה העוסקת בקדושה, יתר הברכות עוסקות בהיבטים פרקטיים של החיים ובנויות על פי מדרג.
תחילה, הברכות עוסקות במחזוריות הטבע והאדמה מהם האדם ניזון: "וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. (שם, ד'). לאחר מכן, הן מספרות על השלום הפיזי: "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן-הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא-תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם." (שם, ו). משם הן עוברות לברכת הפריון האנושי והחומרי: "וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם… וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ." (שם, ט-י). ולבסוף, מוענקת הברכה האולטימטיבית "וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי לְעָם." (שם, יב). הברכה המביאה את בני ישראל לרמה הרוחנית הגבוהה ביותר ובעצם משקפת את הכמיהה הטמונה בקיום החוקים והמצוות.
בדומה לברכות, גם הקללות מובאות באופן הדרגתי ובתום כל מקבץ קללות, מציין הכתוב שבמידה ובני ישראל ימשיכו לעשות הרע בעיני ה', יחריפו הקללות פי שבע: "וְאִם-עַד-אֵלֶּה לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם שֶׁבַע עַל-חַטֹּאתֵיכֶם." (שם, יח. ראה גם פסוקים כא, כג-כד, כז-כח, מ-מא). בקללות המתוארות ניתן למצוא מחלות, רעב וסוגי מוות שונים. חלק מהקללות מביאות תיאור גרפי קשה לעיכול: "וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ."(כט) ואחרות, מדברות על צדק פואטי שיגיע בעקבותיהן: "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הָשַּׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ." (לד).
אך למרות העונשים הכבדים, העונש הקשה ביותר הינו הגלייתם של בני ישראל מהארץ. על פי הכתוב, רק בגלות, יבינו בני ישראל את חטאיהם ויחזרו בתשובה: "וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אוֹ-אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת-עֲוֹנָם." (מא). וכשזה יקרה, הקב"ה יזכור את בריתו ויגאל אותם: "אַף-גַּם-זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא-מְאַסְתִּים וְלֹא-גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם." (מד).
כיום, שנים רבות אחרי מעמד הר סיני, ידוע לנו שבני ישראל לא תמיד הלכו בדרכי ה' ושחלק לא מבוטל מהקללות התגשמו במציאות. במשך אלפיים שנה, התפלל עם ישראל לקב"ה שיזכור את בריתו ורק עם הקמת מדינת ישראל אנו חיים את התממשות הברית המובטחת.
בשנים האחרונות רווחת הגישה הגורסת שכדי שהאדם יעשה את המוטל עליו, יש להעניק לו תמריצים חיובים ולהמעיט בתמריצים שליליים. גישה זו מוכיחה את עצמה בלא מעט מקרים וגורמת, הן לתלמידים והן לעובדים לבצע את משימותיהם בצורה מיטבית. לאור האמור, אי אפשר שלא לתהות מה היה גורל העם לו היחס בין הברכות והקללות היה הפוך? האם גם אז הקללות היו מתגשמות או שבני ישראל היו במצב תמידי של גאולה?
