לפני הביקור האחרון שלי בספרייה שאלתי את הספר 1984, שבאמת הגיע הזמן לקרוא כבר. בביקור האחרון שאלתי את בעל זבוב. ובין שתי הדיסטופיות הקודרות האלה, קראתי את "לא תקין", הספר החדש של הרב חיים נבון (שמוציא ספרים בקצב מסחרר למדי). הספר מתאר מציאות קצת פחות עגומה משתי הקלאסיקות, אבל יש בה פרט אחד שהופך אותה להרבה יותר מדכאת: היא אמיתית.
כותרת המשנה של הספר היא "חלופה יהודית לתקינות הפוליטית ולתיאוריות הכוח", אבל את עיקר העניין מצאתי בחלק הראשון של הספר, שבו הרב חיים מתאר את התפתחות גישת התקינות הפוליטית, ועוד לפני כן – את התפיסה המרקסיסטית של המציאות. כמובן, אם רוצים ללמוד ברצינות על השקפת עולם, תמיד עדיף ללמוד אותה מפי המייצגים שלה ולא מפי המתנגדים אליה, ולא להיות כמו בחורי הישיבה שחושבים שהם מכירים את הנצרות כי הם למדו כוזרי. אבל אחרי ההסתייגות הזו צריך לומר שהרב חיים מסביר היטב, מפשט מושגים ומתאר את התפיסה של מרקס, פוקו ותלמידיהם כך שאדם (כמוני) שעד היום הידע הכללי שלו היה מעורפל יכול להרגיש שהוא יודע על מה מדובר.
דבר נוסף שאני מבין הרבה יותר טוב בתום הקריאה הוא הביטוי "הטרלול הפרוגרסיבי". אני חייב לציין שזה אחד הביטויים החביבים עלי ביקום כולו – שימושי מאוד, עם צליל נהדר, אומר כל כך הרבה וכורך יחד את הביטוי העממי "טרלול" עם המילה הכבדה "פרוגרסיבי". כמה חן יכול להיות בביטוי אחד. על כל פנים, הרב חיים כדרכו מתבל את דבריו באינספור ציטוטים, מחקרים ואנקדוטות, ומבהיר כמה המאבק ב"מבני הכוח" הלך רחוק.
התעלמות עקרונית מעובדות מפני שהאמת היא הבניה חברתית של גברים לבנים שרצו לשלוט באחרים; שחקן שקרא לגיוון גדול יותר בתעשיית הקולנוע, אבל בטעות קרא לשלב "אנשים צבעוניים" במקום הביטוי העדכני "אנשים עם צבע" ונאלץ להתנצל; מרצה מבוגר שנאשם בתקיפת סטודנט צעיר כי הניח יד על כתפו; אנשים שנפגעים או מעמידים פני נפגעים ממילים, משירים, מספרים, מיצירות אמנות. ומעל הכול – הרכבת משקפיים שדרכם כל דבר נראה כמו ניסיון לדיכוי, החל בדת, דרך המשפחה וכלה בשפה, שהיא הנושא המרכזי של הספר.
גם הרבה ויכוחים ברשת הפכו מובנים יותר עבורי. לפעמים אפשר לראות גבר שמביע ספק בגרסה של מתלוננת על הטרדה או בעיקרון פרוגרסיבי כלשהו, ומותקף מיד בטענה שהוא חלק ממערכת גברית של דיכוי או משהו כזה. פתאום הבנתי מאיפה ההתקפות האלה מגיעות ושיש מאחוריהן היגיון מסוים, או לכל הפחות דבר שמתחפש להיגיון. כשאני מניח שאותם אנשים מדברים בכנות ובכוונה טובה אני בעצם לא יותר רציונלי – אני פשוט חי בעולם של אמון, ואותם תוקפים (ובעיקר תוקפות) חיים בעולם של חשדנות עמוקה.
דרשנות ולא פרשנות
בחצי השני של הספר, כאמור, מבקש הרב חיים להציע חלופה יהודית לשיח הזהויות והדיכוי. אבל כשהוא ניסה לגייס את המקורות המקראיים להוכיח את שיטתו, קצת התקשיתי להשתכנע. כמובן, "לא תקין" אינו החיבור הראשון בהיסטוריה היהודית שמבקש לתרגם את סיפורי התורה לוויכוח בן זמנו – קדמו לו בין השאר חכמינו בעלי המדרשים והרמב"ם – והרעיונות שהוא כתב ברובם יפים אבל כאמור לא נראים לי כמו הפשט. לטעון שהנחש הציג תיאוריה של דיכוי אל מול התפיסה הא-לוהית של שיתוף פעולה, או שפרעה היה מאסכולת מרקס, נראה לי יותר כמו דרשנות של הפסוקים מאשר כמו פרשנות שלהם.
דווקא כשהספר הפסיק לצטט מקורות ועבר לשפה של שכל ישר, שמסבירה עם דוגמאות מההיסטוריה הקרובה ובעיקר עם היגיון פשוט למה שפה היא כלי של חיבור ולא של פירוד, למה אין סיבה לחפש דיכוי במקום שאפשר למצוא בו שיתוף פעולה ואלו כיוונים יסייעו לנו ליצור עולם בריא ובטוח, זה היה הרבה יותר משכנע. על זאת נוספו ציטוטים של מקורות חז"ליים וגם של רבנים מאוחרים יותר כמו החפץ חיים, הרב סולובייצ'יק והרב זקס, שיצרו תמונת עולם משכנעת ובעיקר אופטימית.
חבר חכם שלי בפייסבוק כתב פעם שלישראלים יש נטייה לייבא את הדרך האמריקאית לפתרון בעיות, ועל הדרך לייבא גם את הבעיות. התפיסות והתופעות שהרב חיים מתאר הולכות ונעשות נפוצות בארה"ב, וכבר מתחילות לחלחל לשיח הישראלי. "לא תקין" מנתח ברהיטות ובבהירות את הכשלים של הפוליטיקלי קורקט ומסביר את הסכנות העמוקות שהשיח הפרוגרסיבי טומן בחובו (בלי להתעלם גם מהמקומות שבהם הוא דווקא יכול להביא ברכה), בשלב שתפיסת העולם הזו רק עושה את צעדיה הראשונים בארץ, וזו בהחלט תרופה שמומלץ לצרוך לפני בוא המכה.
