ברשימות קודמות דיברנו על האקזיסטנציאליזם הדתי, השם דגש על החוויה הדתית של האדם הפרטי. הפעם מבקש אני לחזור ולהעמיק בעקרונות הזרם האקזיסטנציאליסטי בפילוסופיה ולהבין את שורשיו. נעשה זאת דרך הגותו של הפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר.
מהו אקזיסטנציאליזם? הרעיון המרכזי הוא שכשאנו מדברים על "אקזיסטנציה" – דהיינו על משהו שקיים, היחיד שראוי באמת לתואר זה הוא האדם, או הקיום האנושי הפרטי. אומנם אפשר לומר שהעיתון שלפניכם, למשל, הווה באופן כלשהו, אולם מושג ה"אקזיסטנציה" ניתן להיאמר אך ורק לגבי הקיום האנושי.
מהיכן נובעת מסקנה זו? בעולם המודרני קיימות שתי מתודות עיקריות ביחס למציאות. הראשונה היא המתודה האמפירית, של הסקת מסקנות מניסויים. זהו המודל שעליו מבוססת למשל הכימיה הקלאסית. אולם הכימיה ובוודאי הפיזיקה כבר בנויים יותר ויותר על רעיון אחר – פיתוח מודלים תיאורטיים, שלאחר מכן מנסים לאמת בעזרת ניסויים. זה מה שנקרא "האמפיריציזם הלוגי" – אנו בונים את הלוגיקה ואת המתמטיקה על בסיס הנחות יסוד שהן במידה מסוימת ספקולציות. בעולם הפילוסופי, מי שהביא את הספקולציה למרום פסגתה היה הגל.
נקודת מוצא חדשה
עבור האקזיסטנציאליסטים, נקודת המוצא שונה. היא איננה נובעת מעמדות אקסיומטיות כלליות כמו בפילוסופיה של הגל. גם לא מתיאוריות ספקולטיביות, מהמדע האמפירי או מהלוגיקה. הטענה היא שיש בפנינו נקודת התחלה חדשה לחלוטין והיא הקיום האנושי. כלומר, נקודת המוצא של הפילוסופיה החדשה הזו היא הקיום האנושי והעובדות הנלוות אליו, כמו למשל המוות.
אנו רגילים לכבד את כללי המשחק המקובלים במתמטיקה, בפיזיקה או בלוגיקה. אולם כאן אומרים האקזיסטנציאליסטים: אתם שוגים. אלו כללי משחק הטובים לחלקים מסוימים של המציאות, אולם אינם מביאים אותנו לתכלית שלנו. כשאנו דנים בתכלית עלינו לשאול שאלות אחרות ולפתח פילוסופיה אחרת.
התפיסה האקזיסטנציאליסטית מעניקה ממשות וריאליות אך ורק לקיום האנושי. כל היתר נמצא בסימן שאלה. יכולות להיות מחלוקות בשאלה כיצד להבין את האקזיסטנציאליזם, אולם אני סבור שזהו עקרון המינימום המשותף לכולם. הוא מזכיר את האמירה של דקארט: בכל דבר אני יכול להטיל ספק, מלבד בקיומי שלי. נקודת המוצא אפוא היא הקיום האנושי.
זוהי גם הפילוסופיה היחידה שבה למושג "אני" יש משמעות. ה"אדם" אומנם מופיע בכל אחת מהשיטות ולא הומצא על ידי האקזיסטנציאליסטים, אולם יש הבדל בין האדם כמושג, כמהות, ובין האדם הפרטיקולרי, האינדיווידואלי. אצל הגל למשל, האדם קיים כמושג. אצל מרקס – קיימת האנושות כקולקטיב. אולם כעת אנו מדברים על האני האינדיווידואלי. בכל הפילוסופיות האחרות לא תמצאו תיאוריה הטוענת "שלום רוזנברג קיים", משום שאין בהן מקום לאדם הפרטי. האדם הוא מספר, חלק מקבוצה, אפשר להחליף אותו. אך כעת אנו במקום המתעניין באדם האינדיווידואלי ולא בתיאוריות הגדולות. לא באדם הכללי כמו אצל הגל, ולא בגאולת העולם כמו אצל מרקס.
הטענה הגדולה נגד האקזיסטנציאליזם היא שללא ספק יש כאן ספקולציה פילוסופית פראית. אולם טענת הנגד של האקזיסטנציאליזם נגד הפילוסופיות האחרות היא שהן אינן רלוונטיות. אכן, ניתן לטעון שהאקזיסטנציאליזם בונה מגדלים באוויר, אולם אלו מגדלים המדברים אל כל אחד.
לטענת סארטר, הרעיון האקזיסטנציאליסטי מוביל בהכרח לאתאיזם. במאמרו "האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם", הוא כותב: "האתאיסטי שאני נציגו, מצהיר בעקביות שאם אין א־לוהים, הרי נמצא לפחות 'יש' אחד, שמציאותו מקדים את מהותו. 'יש' זה הוא אדם, או בנוסח היידגר – מציאות אנושית".
בדברים אלו מבחין סארטר בין שני מושגים: "מהות" ו"מציאות". או בלעז: אסנציה מול אקזיסטנציה. זו הבחנה קלאסית וחשובה החל מהפילוסופיה של ימי הביניים ועד היום. הבחנה זו נמצאת למשל במרכז הרעיון של הרמב"ם שמגדיר את א־לוהים "הכרחי המציאות", כלומר שמציאותו הכרחית. הגדרה זו עומדת בבסיס מה שמכונה "ההוכחה האונטולוגית" לקיומו של האל.
גם קאנט נגע בעניין זה. קאנט למשל שאל האם יש הבדל בין מאה שקל במחשבה למאה שקל במציאות. כשאנו מדברים על משהו במחשבה, זוהי מהות מסוימת. אותה מהות יכולה להתממש במציאות, אך לא בהכרח. אנו יכולים לחשוב למשל על שדים ולהניח שהם אינם קיימים במציאות. ההוכחה האונטולוגית לקיום האל אומרת, פחות או יותר, שההגדרה של האל היא "מהות" ובשל כך הוא חייב להיות קיים, מעצם הגדרה זו. הוא לא קיים מסיבה חיצונית כלשהי המחייבת להניח את קיומו. במסורת הנוצרית מכנים זאת שהאל הוא סיבת עצמו. במסורת היהודית אומרים – א־לוהים קיים ואין סיבה למציאותו. זה שקול לטענה שהוא הכרחי המציאות.
אם נשאל את הרמב"ם או את תלמידיו מה אפשר לומר על א־לוהים, תשובתם תהיה שאפשר לומר רק דבר אחד – שהוא מחויב המציאות. הוא נמצא. אך אי אפשר לומר דבר על מהותו. במילים אחרות: מה ההבדל בין כיסא לא־לוהים? בכיסא המהות קודמת לקיום. בראשית ישנה המהות, ואחר כך היא הופכת למציאות. אצל א־לוהים הנחת היסוד היא שהמציאות קודמת למהות, או זהה לה.
מבוא לאתאיזם
אגב, מאמר יפה שכתב א"ע סימון לפני שנים טוען שגם ביחס לקיום היהודי אפשר לדון בשאלה של מציאות ומהות. הוא טוען שביהדות המודרנית, הקיום קודם למהות. כלומר, אדם הוא יהודי בגלל מצבו האקזיסטנציאלי, הרגשי, ורק אחר כך הוא שואל מהי אותה יהדות עבורו. יש כאן רעיון דומה למושגים ברית ייעוד כנגד ברית גורל, שפיתח הרב סולובייצ'יק.
נחזור כעת לסארטר. מה פירושו של האקזיסטנציאליזם האתאיסטי? הוא איננו מקבל את קיומו של א־לוהים, אולם למרות זאת, הוא מודה שיש ישות מסוימת שבה המציאות קודמת למהות. ישות זו היא האדם. וכך כותב סארטר: "למה מתכוונים אנו באמרנו שקיומו קודם למהותו? פירוש הדבר שקודם כל קיים האדם בעצמו, חורג אל העולם ומגדיר את עצמו לאחר מכן".
כנגד סארטר טוען מרטין בובר שהאקזיסטנציאליזם איננו גורר בעקבותיו בהכרח אתאיזם. בובר גם מסביר שהאתאיזם של סארטר שונה מהאתאיזם ששלט בעולם קודם, כמו למשל במרקסיזם או יותר מכך במטריאליזם. המטריאליזם המודרני כופר באל בשם השקפת עולם מדעית הטוענת שאין העולם אלא חומר, וכל השאר אלה פנומנים (תופעות) שלו. אולם כפי שראינו, נקודת מוצא מדעית זו זרה לסארטר משום שנקודת המוצא שלו שונה, כפי שהוא מכנה אותה: "תפיסה הנובעת מן הממשות של הקיום האנושי". עוד על כך ברשימה הבאה בע"ה.
