"בעצם זה כמו פרוזן", אמר לי בן העשר כשסיימנו לצפות יחד ב"אדומה אש" של דיסני, וגרם לי נחת יהודית אמיתית בידיעה שיהיה לי למי להוריש את המדור הזה בבוא העת. ובאמת, במובנים רבים זה בדיוק כמו פרוזן. מיי, גיבורת הסרט, מגיעה לגיל 13 ומגלה שמדי פעם היא הופכת לפנדה אדומה. פנדה שמסמלת באופן די ברור את זה שהיא מתחילה לקבל מחזור. שזה יפה, לתת לזה מקום בסרט מצויר, מה שגרם לי גם לתהות מתי תגיע אל סרטי דיסני התבגרות מינית של נערים.
בקיצור, היא הופכת לפנדה אדומה, וההורים שלה עושים כל מאמץ כדי לגרום לה להדחיק ולהסתיר את העניין. בדיוק כמו ההורים של אלזה בפרוזן: Conceal, don't feel, don't let them know. הקטע עם הפנדה אינו שלילי ביסודו, הם מסבירים, אבל בעולם המודרני הוא גורם בעיקר אי נוחות. אז בואי נמצא את הדרך לטפל בו ולסרס אותו. כל בנות המשפחה כבר עשו זאת לפנייך. ומיי, כמו אלזה לפניה, נכנעת בתחילה, אבל לאט־לאט מתחברת אל כוח הפנדה הפנימי שלה, מגלה את העוצמות שלו ומסרבת לוותר עליו.
התרבות המודרנית מסרסת את הכוח הנשי. זהו המסר המשותף לאדומה אש ולפרוזן ולא רק להם. גם גרסת הלייב־אקשן של מולאן מתארת אותה כמי שנאלצת לכלוא את אנרגיית הצ'י שלה כדי לא ליצור התנגדות רבה מדי בקרב הגברים. והגאולה תבוא כאשר נשים יפסיקו לפחד מהכוחות הפנימיים שלהן, יפסיקו להתאמץ ולהתאים אותם לסדר התרבותי הגברי, וייתנו להם לצאת לחופשי בלי מעצורים.
זה חוזר שוב ושוב אצל דיסני. הפתרון של הקונפליקט התרבותי הוא לשחרר, להיפרד. להבין שאנו חיים ביקומים שונים שלא יוכלו לעולם להיפגש
עד כאן עסקים כרגיל, בסך הכול, אם נתעלם מכל מיני ניואנסים שקשורים לסיפורה של אוכלוסיית המהגרים באמריקה ולנושא הרב־תרבותיות. אבל אז מגיעה סצנת הסיום, שצריך לדבר עליה, וימחלו לי יראי הספוילרים (עוד רגע הסרט עוזב את בתי הקולנוע, איך עוד לא הספקתם לראות?).
מטבע הדברים, כמקובל בסרטי דיסני המאוחרים, הילד תמיד צודק וההורים הם שצריכים להשתנות ולעבור תהליכים. וכך לקראת סוף הסיפור כל נשות המשפחה הופכות לפנדות אדומות ומגלות מחדש את העוצמה הנשית הפראית שהן נאלצו לכלוא כל השנים. מתוך כך הן מברכות את מיי על הבחירה להישאר נאמנה לפנדה שבה, ומפסיקות ללחוץ עליה לעבור את הטיפול המסרס. אבל הן עצמן, באותה שעה עצמה, עוברות בסך ותולשות מתוך עצמן את הפנדה. הן שבות אל העולם הדכאני, המעקר, ומשאירות את ההתמודדות הבריאה עם ברכת הפנדה לדור הבא, למיי.
זה חוזר שוב ושוב אצל דיסני. הפתרון של הקונפליקט התרבותי הוא לשחרר, להיפרד. להבין שאנו חיים ביקומים שונים שלא יוכלו לעולם להיפגש. כך קרה גם ב־2019, בסוף הסרט השני בסדרת פרוזן, כאשר אנה חוזרת לארמון בארנדל בשעה שאלזה עוברת לגור לבדה ביער הפראי; וכך גם ב־2018, בסצנת הסיום של "ראלף שובר את האינטרנט", כאשר ראלף חוזר אל העולם המיושן, האנלוגי, ומשחרר את ונלופי לפרוח בכוחות עצמה בעולם הדיגיטלי. כי כל מערכת יחסים, זוגית או משפחתית, היא בסופו של דבר גם מעין כלא. מקור אינסופי למתח ולחץ. וגם אם מיי לא עוזבת פיזית את הבית, זה רק כי אמה נכונה להפנים שהיא שייכת לדור הבא, ואין טעם לנסות לתקשר איתה.
גם הילדים שלי כבר מדברים שפה אחרת. חצי מהאפליקציות שלהם אני לא מצליח להבין. וגם הפנדות של היום הן לא הפנדות של פעם. אבל אין לי שום כוונה, לא בטווח הקרוב, להתייאש ולשלוח אותם לדרכם. אני אמשיך לנסות להבין, להיפתח, גם אם זה ידרוש לשנות כמה דפוסי חשיבה ואפילו לשחרר כמה דובי פנדה כלואים. ואולי, לכו תדעו, יתברר שגם שם, בעולמות הפנדה, יש לנו כמה דברים לתת.
