חברי הפדרציה הציונית בסן־פרנסיסקו נשאלו ב־1985 אם לדעתם אזרחי עירם יהיו מוכנים לבחור בנציג יהודי לקונגרס. שליש מהם השיבו בשלילה. ומה האמת? באותה שנה כל שלושת חברי הקונגרס ממחוז סן־פרנסיסקו היו יהודים, וכמותם גם ראש העיר ושני הסנאטורים של מדינת קליפורניה. מה שאומר שלעיתים המצב גרוע הרבה פחות ממה שאנחנו מדמיינים; וזה נכון גם בצד הזה של האוקיינוס.
בחודשים האחרונים נראה שאנשי הימין מחפשים בכל פינה סימנים להידרדרות התודעה הלאומית. למשל, משרד הביטחון שלח למשפחות השכולות שעון המעוטר בסמלי דתות זרות וקורא לשלום. אני מניח שהמתנה היא תוצר כושל אופייני של ועדה ממשלתית, אך רבים מידידיי ראו בה קנוניה למחיקת הלאום היהודי. כשבוטלו מופעי הזיקוקים בליל יום העצמאות, למען הלומי הקרב, הנימוק הרשמי התקבל בחשד כבד. הביטול אכן היה פופוליסטי ונמהר, בלי לבדוק מהי הפגיעה הממשית ובלי לבחון חלופות. אך רבים העלו טענה חריפה הרבה יותר, כאילו יש כאן ניסיון מכוון לגמד את יום העצמאות. מן הסתם היו רדיקלים ששמחו על שִנמוך החגיגות, אך האם זה באמת היה המניע העיקרי לשינוי?
החשדות הללו סבירים רק אם ברקע מתחולל תהליך מקיף של דלדול הלאומיות היהודית בישראל. אני לא רואה תהליך כזה בארצנו. כידוע לקוראיי, כשאני מזהה חלחול מגמות פרוגרסיביות, למשל בתחום החינוך וערכי המשפחה, איני מהסס לבקר אותן; אך בתחום הלאומי איני רואה מגמה כזו. להפך: ישראל יותר לאומית ומסורתית ממה שהייתה בשנות התשעים. הרב יונתן זקס ביקר אז בישראל כדי לקבל פרס על פועלו בחינוך הדתי בתפוצות. בקבלת הפנים הרשמית אמר בחמיצות הנשיא עזר ויצמן: "אני מניח שחינוך דתי עדיף על כלום, אבל הייתי מעדיף חינוך חילוני". הרב זקס אמר שאז הבין מדוע אין בעברית מילה ל"טקט". נשיא ישראל היום, לעומת זאת, הוא יהודי מסורתי, שסיפר לא מזמן למקור ראשון איך הוא נוטל ידיים לכוהנים בבית הכנסת.
הפלייליסט של גלגלצ גדוש שירי אמונה שלא היה סיכוי לשמוע ברדיו בשנות נעוריי. כשנפטר הרב קנייבסקי, התאבל ידיעות אחרונות בכותרתו הראשית על פטירת "גדול הדור"
עוד סיפור מהרב זקס: בטקס חנוכת בית המשפט העליון בירושלים בתשנ"ב (1992), איש מהנכבדים הישראלים לא הזכיר בנאומו שום מקור יהודי, כמו "ציון במשפט תיפדה". היום נאומיהם של נכבדי המדינה יהודיים יותר. את טקס הדלקת המשואות פתח השנה יו"ר הכנסת בברכת שהחיינו.
את החילוניות הבורגנית ייצג אז בכנסת האתאיסט הרדיקלי טומי לפיד. היום מייצג אותה בנו יאיר, שמצהיר בגלוי על אמונתו בא־לוהים. בשנות התשעים מרצ התמודדה בבחירות תחת הסיסמה "להיות חופשי בארצנו", מחקה בהתרסה את המילה "עם", וקיבלה בערך אותו מספר מנדטים כמו כל השמאל הציוני היום. השמאל התכווץ. לפי מכון PEW, רק 8 אחוזים מהישראלים מגדירים את עצמם היום כשייכים לשמאל.
בעשורים האחרונים אימצו הישראלים ערכים פרוגרסיביים בנוגע למשפחה ולחברה, וזה אתגר לא פשוט. אך לצד הסחיפה הזו שמאלה, הישראלים נעו לכיוון ההפוך בתחום הזהות הלאומית והדתית. הפלייליסט של גלגלצ גדוש שירי אמונה שלא היה סיכוי לשמוע ברדיו בשנות נעוריי. בתל־אביב יש הרבה יותר מסעדות כשרות. כשנפטר הרב קנייבסקי, התאבל ידיעות אחרונות בכותרתו הראשית על פטירת "גדול הדור", ושחקני בית"ר ירושלים בכדורגל ומכבי תל־אביב בכדורסל עלו למגרש עם סרטים שחורים. זו הכרה חסרת תקדים במקומם המרכזי של התורה וחכמיה במרחב הישראלי.
למרות כל אלו, קבוצות מסוימות בימין ובציונות הדתית מיטלטלות בין חרדה לאבל, בין תחושת חירום דחופה לתחושה שממילא הכול אבוד. משום מה אני מוצא את התחושה הזו בעיקר אצל מורים. זה עצוב, כי תבוסתנות אצל מורים היא מתכון לכישלון חינוכי. איזה תלמיד ירצה להצטרף לצד המפסיד? האמת היא שאיננו מפסידים במערכה על ישראל; להפך. במקרה הזה ההפך מתבוסה אינו ניצחון, אלא דעיכת המאבק. מעט מאוד ישראלים מצדדים בעמדה פוסט־ציונית ואנטי־דתית. כשרואים כך את המציאות, אפשר לבחון באופן רגוע יותר תקלות נקודתיות, כמו השעון המשונה של משרד הביטחון. לפעמים שעון מכוער הוא רק שעון מכוער.
מדינת ישראל מתמודדת עם אתגרים עצומים, שהדחוף שבהם הוא כנראה השנאה הלאומנית של ערביי ישראל. אבל אנחנו ניגשים לאתגרים הללו מעמדת עוצמה, כמדינה חזקה בחומר וברוח. בן־גוריון אמר שבארץ ישראל, כדי להיות ריאליסט צריך להאמין בניסים. ואני מוסיף: בארץ ישראל של היום, כדי להיות אופטימי לא צריך להאמין בניסים.
