מאז שפייסבוק נכנסה לחיינו, יום ההולדת תמיד מגיע אליי בהפתעה. עד אז תמיד חגגתי בתאריך העברי, קצת לפני שבועות, ופתאום, כבר כמה שנים טובות, אני חוטפת מין התקלת ברכות שכזאת. פייסבוק חוגג לי יומולדת גרגוריאני בעל כורחי כמעט, ועוד מקדים לי אותו בכמה שבועות טובים.
זה תפס אותי השבוע שוב בהפתעה, כשהבנתי שבעצם נשארה לי עוד שנה אחת להיות בת שלושים ומשהו. הקידומת הזו, 30, איתה עוד יכולתי לחיות. אבל 40 זה כבר גריאטרי. 40 זה משבר. 40 זה החצי השני של החיים. 40 זה אומר שיום אחד אסתובב בקניון, אראה שמלה שדווקא נראית לי יפה, ואז אסתכל למעלה על השלט ואגלה שזו חנות של קרייזי ליין.
ובכל זאת, אף אחד לא הכין אותי לסלוגן שילווה את חגיגות ה־39 להיווסדי, כשאחת מהחברות שלי, אישה בת גילי, תספר בגאווה שהיא חזרה הרגע מ"מסיבוטוקס". ואחרי זה עוד אחת פתאום תתוודה ש"עשתה קצת בחריצים של העיניים", והשלישית תגיד שיש איזה רופא ערבי ברמלה שכולן באות אליו כי הוא אחד הקוסמים.
ייקח אותי האל, חשבתי שיש עוד זמן לשיחות האלה. אבל מתברר שלא – הן התחילו להזריק. והן מדברות על זה בלי בושה, כאילו הלכו לעשות לק ג'ל או גבות. מתברר שגם המחירים כבר לא בשמיים – בכל חור אפשר למצוא איזה רופא שיניים שמשלים הכנסה עם בוטוקס מהצד.
באותו הרגע התחשק לי לצעוק שהיי, אני ממש לא שם וגם לא יודעת אם אי פעם אהיה. שאת מעט החריצים שיש לי בעיניים הרווחתי ביושר. ולמה להתכחש לטבע? ולמה אלה תמיד נשים? שהגברים יזריקו
באותו הרגע התחשק לי לצעוק שהיי, אני ממש לא שם וגם לא יודעת אם אי פעם אהיה. שאת מעט החריצים שיש לי בעיניים הרווחתי ביושר. ולמה להתכחש לטבע? ולמה אלה תמיד נשים? שהגברים יזריקו. למה הם חיים בשלום עם הקרחת והכרס והשערות באוזניים ואנחנו צריכות כל הזמן לרדוף אחרי הנעורים האבודים?
אלא שאז, בדיוק אז, קפצה לי בפיד עוד פרודיה על התמונה של חצרוני וסוויסה. נעצתי מבט בתמונה וקלטתי שסוויסה נראה מטופח באופן חשוד. לא הייתה לו חתיכת שערה על הגוף. אולי אני פשוט לא מסתובבת מספיק בחברת גברים מהדור החדש, חשבתי לעצמי, יש מצב שכל התזה שלי נופלת עכשיו.
אפרופו חצרוני, יצא שפעם נפגשנו. הוא היה עם החברה שלו דאז ("פולנייה עם דרכון אדום אירופי יוקרתי", כפי שנהג לכנות אותה). הייתי בדיוק אחרי הלידה של איה, וחצרוני בדיוק היה בתקופה שהוא דיבר נגד אנשים שמביאים ילדים לעולם.
יושב לו הפרופסור ומסביר לי עד כמה ילדים זה מיותר, ואני מקשיבה קשב רב ובסוף אומרת לו: "חצרוני, עזוב שטויות, רוצה להחזיק קצת את איה?".
לפני שהוא הספיק לענות הנחתי אותה בידיים שלו, לא נתתי לו להתלבט אפילו, והפרצוף שהוא עשה היה כל כך מצחיק ונבוך. בסוף הוא לא התאפק ושחרר איזה משפט, משהו כמו "אני מודה שיש פה חמידות מסוימת".
נזכרתי בסיפור הזה כשהסרטון שלו עם סוויסה התחיל לעוף ברשת. האירוניה של הרגע הזה – אי אפשר היה לכתוב אותו. אתה יכול להגיד עד מחר שהילדים מיותרים, אבל בסוף שמים לך ילדה בידיים ואתה מרגיש משהו. אתה יכול להתעקש על משאלת ליבך שהמזרחים יעופו מכאן, אבל בסוף, ברגע אירוני ולא מתוכנן, אתה מניח את הראש בתוך החזה החשוף של המזרחי.
נוהגים לדבר על גיל הטיפש עשרה, אבל האמת היא שאדם עובר בחייו כמה מחזורי התבגרות. אני נוטה להאמין שמתקיים מחזור נוסף שכזה אי שם בין 35 ל־40. משהו קורה בטווח הזה. איזו השלמה עם חוסר השלמות של החיים. איזו הבנה שמוטב להנמיך ווליום, וגם שלא חייבים לצאת בהצהרות גדולות.
אצלי זה קרה פתאום עכשיו, בגיל 39. ובגלל חצרוני, איזה הזוי. רגע לפני שבאתי להכריז בפני החברות המזריקות שיקפצו לי כולם, ושאין מצב שאני דוחפת את הרעל הזה לפנים שלי, נזכרתי בתמונה שלו עם סוויסה, ברגע האיקוני הזה, ואמרתי לעצמי "סתמי". יום אחד את תקומי בבוקר והקמט כבר יהיה עמוק מדי. יום אחד גם לך תבצבץ איזו שערה לבנה סוררת, ואז בואי נראה אותך. אל תגידי דברים שעוד חמש שנים יוציאו אותך דבילית.
הנה משהו שלומדים בגיל 39 – לסתום קצת. ולברר איפה גר הקוסם ההוא מרמלה.
