תשמעו סיפור יפה, לפני כמה ימים נפגשתי עם חבר טוב ואהוב בבית קפה בדרום תל־אביב, נפגשנו כדי להתנחם זה בזה, כי שנינו היינו בסוג של דיכאון לא ברור, ושנינו ידענו שאם אנחנו לא נדאג אחד לשני, אף אחד לא ידאג לנו! אז כל השבוע התכתבנו ודיברנו בטלפון, וגם נפגשנו פעמיים, כדי לוודא שאנחנו בסדר, כדי להעביר את העצבות מול זוג עיניים אוהבות. שכויח אני רק כותב את זה ואני מתרגש.
בקיצור ישבנו בבית קפה, והיינו רעבים נורא, אז הזמנו שתי מנות גדולות כאלה של תבשילים, וסלט קטן, ועלי גפן, וקפה! היינו שני חזירים בחיי, זה לא טוב לשבת במסעדות כשרעבים, זה גם יקר, וגם לא בריא. ובזמן שישבנו ואכלנו ודיברנו, קרו כל מיני דברים מתוקים, למשל, אחת המלצריות בקפה בכתה פתאום, ומלצרית אחרת ניגשה אליה וחיבקה אותה, זה היה כל כך יפה. וכמה דקות אחר כך, מישהו ברחוב התחיל לשיר את השיר שבחי ירושלים, בגרון ניחר, הוא ממש צעק את השיר, חחחח זה שיר שקשה לשיר בלי לצעוק, וכולם הסתכלו עליו, וכשהוא סיים לשיר כולם מחאו לו כפיים, גם אנחנו. ובלי קשר, מעל לראש שלנו היה עץ כזה עם פרחים יפים ולבנים, ופעם בכמה שניות נפל לנו פרח על הקרחת, או על השולחן, וזה היה קצת מציק, אבל בעיקר מרגש. בכלל, זה מרגש שלעצים יש פרחים.
ואחרי שעה וחצי בערך, ביקשנו מהמלצרית לשלם, ולהוסיף טיפ באשראי, והמלצרית ניגשה אלינו, עם עיניים אדומות מבכי שהתייבש, ואמרה לנו, זה יוצא מאה שמונים שקל, ואני פתאום נבהלתי, איך מאה שמונים שקל, על מה, כולה אכלנו קצת, ושתינו קפה, זה מה שחשבתי, אבל לא אמרתי כלום, להפך, פשוט שתקתי ושילמתי והתקמצנתי והתבאסתי, וחשבתי, אוף למה החיים כאן כל כך יקרים ומעיקים.
ובלילה, מאוחר, בהיותנו כואבים, שלחתי הודעה לחברי הטוב, תגיד, כתבתי לו, יש לך מושג איך הם הגיעו למחיר המשוגע הזה, מאה שמונים שקל, והחבר שלי כתב לי, בוא נחשב, הזמנו שתי מנות גדולות, זה ארבעים שקל כל אחת בערך, ועלי גפן זה שלושים וחמש, וסלט זה שלושים נניח, והיו שתי כוסות קפה, זה עוד עשרים, קיצר, מאה שמונים כולל טיפ כבר לא נשמע כל כך נורא! זאת המסקנה שהגענו אליה, אחרי עשרים שניות של התכתבות חחחח, ואחרי כמה שניות, כתבתי לחבר, יצאנו בזול אחי, והחבר שלי כתב לי, חחחחחחח, ואני כתבתי לו, ושמע, זה עוד בלי שחישבנו את הבחור ששר שבחי ירושלים ברחוב, והחבר שלי כתב, חחחחחח, הייתי שם על זה חמישים שקל בשמחה, ואני כתבתי לו, גם אני, פלוס טיפ! והחבר שלי כתב, וגם לא חישבנו את החיבוק המרגש של המלצריות, ואת העיניים של המלצרית שבכתה, ואני כתבתי לו, אייייי, והוספתי שהייתי משלם על החיבוק הזה עוד מאה שקל, בלי למצמץ, והחבר שלי כתב, איייי איייי אייייי, ואני כתבתי לו, וגם לא חישבנו את הפרחים היפים, שנפלו מהעץ, כמה היית שם עליהם, חמש עשרה שקל, והחבר שלי כתב, הייתי שם עשרים, וככה המשכנו להתרפק על הפגישה הקטנה שלנו, ולתמחר בהגזמה כל רגע מתוק שהתרחש שם, פתאום נזכרנו במנקה הרחובות הסבלני שהתהלך סביבנו, ובחתולה המרגשת שנמרחה על איזה מכסה מנוע אדום, וגם בשיחה הנינוחה והשמחה שהיתה לנו שם, בבית הקפה שבו ישבנו, שהמחירים בו לא יקרים בכלל!
וואי זאת היתה התכתבות כל כך מרגשת. מה שהתחיל כבדיחה התגלגל מהר מאוד לנחמה עמוקה, מופלאה ומרגשת. פתאום הבנו שהפגישה שלנו היתה במחיר מבצע! שילמנו מאה שמונים שקל, וזכינו לתועפות של חסדים! זה נכון שלא נהוג לשלם על קשישים מוזרים ששרים שבחי ירושלים ברחוב, ועל חיבוקים חמים של מלצריות, אבל אם היה אפשר לשלם על רגעים כאלה, הייתי קונה אותם במחיר מלא. יש כל כך הרבה חסדים בעולם, יש כל כך הרבה יופי בחיים, ורוב הזמן אנחנו לא שמים אליהם לב. בכלל, רוב הזמן אנחנו לא שמים לב, רוב הזמן אנחנו לא שמים לב לכלום.
ואני יודע שזה נשמע טיפשי מאוד, אבל מאז הלילה ההוא, ועד היום, אני מתהלך בחיים האלה בתחושה שמצאתי פיתרון לשאלת יוקר המחיה! והפתרון מתחיל ונגמר בזה שהתחלתי לשים לב ליוקר המחיה! לא יוקר, במובן של "יש לזה מחיר יקר", אלא יוקר במובן של "זה יקר לליבי". אתם מבינים למה אני מתכוון. יש לנו את החיים שלנו, והחיים שלנו כל כך יקרים ומופלאים ורכים ומתוקים, אם היינו יכולים לקנות את החסדים שפועמים בהם בחינם, היינו משלמים עליהם הון עתק. היינו משלמים על כל אמריקנו קר, על כל מלצרית עם עיניים לחות, על כל חבר ילדות שליבו פתוח בקרבו, אם היינו יכולים היינו משלמים על כל עלה קמל, על כל פרי בשל, היינו משלמים ביד נדיבה, על החירות הזאת, לראות, לחוש, לנשום, לדעת, לייחל, להיכשל. אייי אייי אייי, אני רק כותב את זה ועולות לי דמעות, וגם הדמעות הללו הן חלק מיוקר המחיה. שכוייח.
