הוא מגיע אלינו דווקא כשאי אפשר לצלם. הילדים רק מדמיינים איך היו שולחים תמונות לכל העולם אבל הוא, עייף ככל הנראה מהספוטים, יבוא דווקא בשבת עם אשתו המקסימה הדסה.
ובשבת האחרונה אמר חנן בן־ארי לבעלי, הרב חיים, דבר מופלא: פעם לא יכולתי להסביר לכל מיני גופים שמזמינים אותי למה אני לא מופיע בימי ספירת העומר. היום אני כבר לא צריך להסביר. מבינים ומכבדים. פתאום הבנתי שאת המשפט הפשוט הזה לא הייתי שומעת בעבר.
אולי אלה השנים שעייפו אותנו ממלחמות ומפולמוסים, אולי אלה הסדרות שהעלו פתאום דמויות דתיות וחרדיות והפכו אותן לגיבורות תרבות, אולי זו המזרחיות המסורתית שהכול התחילו להתגעגע אליה פתאום, אבל זו בוודאי המוזיקה.
היא מחברת חיבורים שאפילו היא לא העלתה בדעתה, כאלה שלא היו יכולים להתרחש פעם. מירי מסיקה תאמר לי עד כמה מרגיז אותה שגברים לא נמצאים בקהל, אבל תשיר הכי יפה שיש וכשתרד מהבמה תאמר: אולי זה הכי נכון, גם ככה גברים באים להופעות האלה רק מפני שהאישה שלהם רצתה. וקרן פלס תספר שרק לכבוד המופע היא קראה על רחל אמנו והתרגשה כל כך. וריטה בדרכה המתרגשת תאמר לי איך פתאום הקול שלה נשמע לה אחרת כשרק נשים שומעות. ושירי מימון תשאל את הקהל הענק בחן האינסופי שלה: "יש כאן רק נשים, אז למה אמרו לי להתלבש צנוע?"
ובמופעים האלה הן משתדלות כל כך לפרגן זו לזו, הנשים על הבמה ואלה שבקהל, וכבר לא ברור מי מופיעה בפני מי, וכולן כאישה אחת בליבה אחת חונות מול ההר הגדול, וכבר לא מבדילות מי העושה ומי השומעת, וכולנו נראה את הקולות עוד הרבה אחרי שנשוב הביתה. ואני, שוב אשאל את עצמי אם זה היה נכון כל זה.
אם יהיו בני אדם מתרגשים יהיו עוד בני אדם מתרגשים, ובסוף, בעומקה של כל התרגשות, הם ייפגשו: קולות הבמה עם הקולות העתיקים מהר סיני
איך אמר לי פעם רב בכיר בתנועת "ערכים": "פעם היה קל. היו חילונים והיו דתיים ואנשים היו מגיעים עם מכשיר טלוויזיה, מהענקיים האלה של פעם, מניחים אותם במשרדי ערכים, וחוזרים הביתה עם ארגז, ענק לא פחות, של ש"ס מפואר שהענקנו להם… אבל היום", הוא אמר באנחה, "יש בבית ש"ס ענק ומסך ענק וכולם מרגישים שהם גם וגם אבל אני מרגיש שהם לא זה ולא זה, הם בני אדם אדישים". ואני אמרתי לו, לרב החכם הזה שראה את מעשי ידיו טובעים בים ועוד אומרים שירה, שהם לא אדישים, הם מרגישים. אור החיים הקדוש יציב בדיוק את התנאי הזה ללימוד תורה: הוא לא יאמר "אם היו בני אדם מחכימים", הוא לא יאמר: "אם היו בני אדם גאונים", הוא יבקש "בני אדם מרגישים". מפני שהיכולת להרגיש מתיקות היא מיומנות, ומי שירגיש אותה פה סופו שירגיש אותה שם. ואולי זו הכוונה במילים "כאיש אחד", כששתי התרגשויות משמשות בערבוביה בלב אחד של אדם אחד.
יש תיאור שמרגש אותי כל כך, כשהבעל שם טוב מתאר את מתן תורה כמו, להבדיל, מופע בפארק: "וכל העם רואים את הקולות, משל לאחד שהיה מנגן בכלי זמר יפה מאוד, במתיקות גדול, ואותם שהם שומעים זה לא יכלו להתאפק מגודל המתיקות עד שהיו רוקדים כמעט עד לשמיים, וכל מי שהיה קרוב יותר, היה לו תענוג מהכלי זמר והיה רוקד עד מאוד. ובתוך כך עמדו מרחוק אנשים שלא היו יכולים לשמוע הקולות, רק ראו אנשים רוקדים עד מאוד והם בעיניהם כמשתגעים, והתחילו גם הם לרקוד ולהניע את גופם מגודל המתיקות כשראו אותם רוקדים".
אם יהיו בני אדם מתרגשים יהיו עוד בני אדם מתרגשים, ובסוף, בעומקה של כל התרגשות, הם ייפגשו: קולות הבמה עם הקולות העתיקים מהר סיני.
וחשבתי על כל אלה שמחכים בסבלנות למופע של חנן בכל הימים האלה שהוא לא שר, ומתרגשים מהפאוזה ההלכתית הזו לא פחות משהם מתרגשים מהמופעים עצמם, והמופע כמו השתיקה ירגשו לב אחד של איש אחד.
ואז, בשקט ובפשטות האופיינית לו, חירב האיש הצדיק שלי את המסיבה. הוא סיפר לחנן איך הרב שלו, הגאון המקובל הרב ציון ברכה משכונת נחלאות בירושלים, היה מזמין בימי ספירת העומר את הכנר העיוור ניסים באסה זכרו לברכה, ומתענג על ניגוניו, וכשהיו שואלים אותו בתמיהה: רבנו, עומר?! הוא היה עונה: הנח להם לישראל. הם סובלים מספיק. גם את המוזיקה תיקח להם?
אז אני חוזרת בי. אלה לא הזמרים. אלה הצדיקים. המתרגשים האמיתיים. רק הם עוד זוכרים שכל ריקוד וכל צליל יעוררו בנו בסוף את המעמד ההוא, הצרוב, הקדוש.
