אני ממש לא טיפוס של ספריות. למען האמת, יש לי אפילו איזו סלידה מספרי ספרייה. זה גם הניילון העכור שעוטף את הכריכות וגם המדבקות הלבנות וחסרות הסטייל שממספרות את הספרים ומקטלגות אותם בקרירות לפי שמות המשפחה של הסופרים. אם לא די בשני הסעיפים האסתטיים האלה, גם כל הקטע הזה של הדדליין המרחף והאיומים בקנסות תמיד גרם לי להעדיף ספרים אמיתיים. צריך לומר את זה בקול: ספרי ספרייה הם לא ספרים אמיתיים. נקודה.
מי שחושב שלקרוא ספר זה לפתוח אותו בעמוד הראשון ולקרוא את כל המילים שכתובות בו עד העמוד האחרון אינו אלא טועה. לקרוא ספר זה מכלול של חוויות. צריך לרצות ספר או לגלות ספר ואז לחפש אותו ולפזר עליו ממון, ולחכות לרגע המתאים לקרוא בו ולתחוב לתוכו את הסימנייה הראויה (גם אם היא פיסת טישו) ואז להתאכזב ממנו ואחרי תקופה לתת לו הזדמנות שנייה או להתאהב בו מהרגע הראשון ואז לחזור אליו בגעגוע. ספר הוא גם חפץ אמנותי שצריך לחוש. להרגיש את הכריכה שלו, לתת עליה את הדעת, להסניף את ריח הדפים ולתת לו מקום של כבוד בספריה הביתית. בקיצור. כל הרומנטיזציה הזו היא לא סתם בעיניי. אני אוהב ספרים. אני מאמין בגלגולים של ספרים, במטען המיסטי שלהם.
אני מאמין שמדי פעם צריך לרענן מדפים ולהחליף ספרים עם חברים ולהפקיר ערימות ספרים מסתוריות על ספסלים אקראיים ברחבי העיר. אני מאמין שמי שצריך למצוא אותם ימצא אותם ואני מאמין מאוד בזה שכל ספר מגיע בסוף ליעדו. זה אולי ישמע לכם מוזר, אבל כמעט כל ספר שמצאתי ברחוב סתם ככה סימל משהו בשבילי, או הגיע לידיי בדיוק כשנזקקתי לו.
בין ספריות המתכת האפורות והקרות ראיתי עשרות בחורי ישיבה, לבושים שחור לבן, ממוללים בציציותיהם או בזיפי זקנם, ספונים בריכוז מלא באנה קארנינה או בחרפה או בשתהיי לי הסכין
ועכשיו, אחרי כל ההקדמה הנחמדה הזו, מצאתי את עצמי בשבוע שעבר, באיזה אחר צהריים של דיכאון, בספרייה העירונית שליד הבית שלנו, ספריית בית העם הסמוכה לז'ראר בכר. אל תשאלו מה עשיתי שם כי זה באמת סיפור ארוך ואין כאן מקום להאריך, זה פשוט קרה. וכשנכנסתי לאולם ספרי הקריאה של המבוגרים נזכרתי מיד בפעם האחרונה שהייתי שם, לפני כמה שנים טובות.
התלוויתי אז לחברי הטוב אלעזר, שהיה תולעת ספרים אימתנית לכולי עלמא. אלעזר היה גומע שלושה או ארבעה ספרים עבי כרס בתוך שבוע. ושלא תחשבו שהקריאה שלו בהם באה על חשבון סדרי הישיבה שלו, חלילה! אלעזר היה קורא את הספרים שלו רק בלילות ובהפסקות הצהריים. אני זוכר שבזמנו חשדתי בו שהוא מחפף ומדלג פה ושם על דפים, משהו בקצב הקריאה שלו היה בלתי הגיוני בעליל, אבל מאז שהכרתי את שולי אשתי, שגם היא תולעת ספרים אימתנית בפני עצמה, הבנתי שזו פשוט מתת א־ל.
אז בפעם ההיא, לפני כמה שנים, בזמן שאלעזר חיפש שלושה כותרים חדשים לקחת לישיבה, שוטטתי במעברים של ספריות המתכת האפורות והקרות, וביניהם ראיתי עשרות בחורי ישיבה, לבושים שחור לבן, ממוללים בציציותיהם או בזיפי זקנם, משקפיהם מורמים על פדחתם והם ספונים בריכוז מלא באנה קארנינה או בחרפה או בשתהיי לי הסכין (הספר עם השם הכי יפה, תודו). זה לא הפתיע אותי במיוחד, משום מה זה היה אפילו טבעי בעיניי. בפנימייה שלנו בישיבה הסתובבו כל הספרים בעולם. באחד החדרים קראו פעם את קופסה שחורה של עמוס עוז ארבעה בחורים במקביל, בארבע שפות! ישראל בעברית, מוישי באנגלית, דימנשטיין ברוסית ויוני קורסיה בצרפתית. אני זוכר אותם ימים רבים אחר כך מתווכחים על דיוקים בספר. אני זוכר את אינדורסקי קורא שפינוזה לפני השינה, אני זוכר את שלמה קורא בשקיקה ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות של פוליטיקאים ישראלים מכל הזמנים. ספרים היו חלק בלתי נפרד מהווי הפנאי שלנו.
והנה, שנים ספורות אחר כך, המצב נשאר בדיוק כמו שהיה בספריית בית העם. רוב יושבי הספרייה היו בחורי ישיבה. אבל הפעם המראה הזה ריגש אותי עד כדי כך שאני מקווה למצוא את המילים לתאר אותו.
היום כבר רואים בחורי ישיבה בכל מקום. במשחקים של בית"ר, במוזיאון ישראל, על שפת המזרקה בכיכר דיזנגוף, בסינמטק, בבארבי, בסיני ובאמסטרדם. הכול היום נגיש וזמין ואפשרי. ירידת הדורות באוויר, הפסקול שמלווה אותנו הולך ומיטמטם, הרשת החברתית עושה פלאות ושמות בכולם, ללא יוצא מן הכלל – ושלא תחשבו אותי לאיזה מטיף בשער הקורא לשפיות סלולרית מתוך הסלולר, ממש לא. אני עם כולם באותה הסירה. אבל שם, בספרייה של בית העם, במקום שנראה תלוש כל כך מהמציאות של 2022, בחורי הישיבה החרדים היו עדיין הרוב המכריע. ספונים במלחמה ושלום או בעלובי החיים או בהחיים כמשל. תרתי משמע.
