מאוד לא הייתי רוצה להיות היום בנעליו של ראש הממשלה, נפתלי בנט. הוא בא לנחם את משפחת רז האבלה ביישוב קידה, וחטף מהם קיתונות של ביקורת אישית חריפה: "אני מאשים אותך כמו את המחבל" אמר הבן בארי, והוסיף: "לא מגיע לך להיות בבית שאבא שלי חי בו".
לזכותו של בנט יאמר שהגיב לביקורת באיפוק ובאצילות. הוא לא קם ממקומו, ושמע את הדברים הקשים עד סופם, וגם אחר כך, פירסם הודעה לפיה הוא מכבד לגמרי את זכותם של בני המשפחה לומר לו כל אשר על ליבם, כאשר תפקידו הוא לשבת, להקשיב – ולשתוק. זה ודאי לא היה קל לאדם כמו בנט, שבעצמו סיכן את חייו פעמים רבות במלחמה מול אויבי ישראל, ושמלכתחילה נכנס לפוליטיקה כדי לתקן את מה שראה כחולשתה הנוראה שהפגינה ישראל במלחמת לבנון השנייה.
ציניקנים יאמרו שהוא לא יכול היה להרשות לעצמו לנהוג אחרת, מול עוצמת ההזדהות עם המשפחה ואבלה. נכון. אבל מכיוון שאני אינני ראש ממשלה, ארשה לעצמי לומר שחשתי מאוד לא בנוח לא רק עבור ראש הממשלה באופן אישי, אלא גם עבור החברה הישראלית כולה. הסולידריות הישראלית כולה ספגה היום מכה; עוד מכה בסידרה ארוכה של מכות, שכל אחת מהן אולי יכולה להיות לגיטימית ומובנת כשלעצמה, אבל צירופן יחד עלול להיות קצת יותר מדי.
למען הסר ספק: זכותן המלאה של משפחות שכולות לבקר, גם בחריפות, את ההחלטות שהביאו למות יקיריהן. זכותן לבקר את עצם היציאה למבצע כלשהו; זכותן לבקר את האופן שבו נוהלה הפעילות הצבאית, וכן כל היבט אחר הנוגע ישירות למות בן המשפחה. מה שמותר לכל אזרח ודאי מותר גם להן, ששילמו את המחיר היקר ביותר עבור מה שהן רואות כמחדל. אבל הטחת עלבונות אישיים במנהיג שבא לנחם את המשפחה, עלבונות שככל הנראה קשורים יותר להרכב ממשלתו מאשר למבצע הספציפי שבו נפל האב, הופכים את הביקורת לחלק מהמאבק הפוליטי המתרחש במדינה, וככזה היא אכן אינה ראויה.
הפוליטיזציה של האבל הודגשה עוד יותר על-ידי הפער בין היחס שנתנה משפחת רז לבנט לבין זה שהעניקה לקודמו בתפקיד, בנימין נתניהו, שהגיע לנחם זמן לא רב אחרי בנט. במקרה הזה דווח שאחד מבני המשפחה חיבק את נתניהו והצהיר על אהבתו אליו. אתרי הימין אפילו דיווחו בהתרגשות על הסיור שנערך לנתניהו במטע הזיתים של האב שנהרג. הפער בין שתי קבלות הפנים, בסמיכות זמנים גדולה כל כך, לא יכול שלא להתפרש אלא כחבירה מצערת של משפחת רז לוויכוח המסעיר את המדינה כולה בעד ונגד נתניהו.
הפער הזה היה בעייתי גם אילו ביקורתם של בני משפחת רז על בנט מול אהדתם לנתניהו, הייתה מוצדקת לגופו של עניין. אבל הוא צורם שבעתיים כאשר ברור שלפחות עד לרגע זה, רמת החולשה שהפגין נתניהו כלפי הטרור הפלסטיני עולה לאין ערוך על זו שהפגין עד כה בנט. 'חטאו' העיקרי של בנט הוא בעצם החבירה למפלגה איסלאמיסטית, אנטי-ציונית. אינני מקל ראש במשמעות התקדים הזה (שיש בו גם פן חיובי, בעצם הנכונות של מפלגה איסלאמיסטית אנטי-ציונית לחבור לממשלה שמפלגות המרכז והימין הן הגורם הדומיננטי בה). אבל נכון לרגע זה, החבירה הזו הביאה אמנם לכמה ויתורים בעיתיים בתחום אכיפת החוק במישור האזרחי, אבל לא ידוע על ויתורים משמעותיים שנעשו בגללה בהקשר הביטחוני.
דרכו של נתניה ספוגה בכניעה לטרור
לעומת זאת, כל דרכו של נתניהו בעשור האחרון ספוגה בהרבה מאוד אירועי כניעה לטרור: החל מעסקת שליט, שבה שוחרר בין היתר אותו רב מרצחים מהחמאס, יחיא סינוואר; דרך ההסכמה לחלוקת מזוודות כסף לאנשי החמאס, ועד ההבלגה של רשויות אכיפת החוק כלפי פרעות תשפ"א, בימי מבצע 'שומר החומות'. דברים מהסוג הזה בנט לא עשה עד היום, למרות חבירתו לרע"ם. הדבר רק מעיד עד כמה השיח הפוליטי-ציבורי אצלנו רדוד, והוא מעדיף בבירור תדמיות והקשרים פרסונליים (איזה מפלגות שותפות בקואליציה) על פני בחינה מהותית יותר של המדיניות. למרבה הצער, גם משפחת רז נפלה במלכודת השיח הזה.
למען האמת, הדברים מעוררים גם צורך בחשיבה מחדש על כל מנהג ניחומי האבלים של קורבנות האירועים הבטחוניים. בן-גוריון לא העלה בדעתו לבקר את כל המשפחות השכולות ממלחמת העצמאות, מבצע קדש ופיגועי הטרור שאירעו בתקופתו. כמותו נהגו רוב ראשי הממשלה שבאו אחריו, וזה לא גרע כהוא זה ממנהיגותם ומרמת מחוייבותם למלחמה בטרור. יש כמובן משהו יפה, חלק מאווירת המשפחתיות של החברה הישראלית, בכך שמנהיג מבקר באופן אישי את קורבנות מאבקה של מדינתו באויביה. אבל אם הדבר הופך, ולו במקרים בודדים, לחלק מן המאבק הפוליטי, כי אז ראוי לוותר עליו.
אם בכלל, ראוי שלשכת ראש הממשלה תברר מראש כיצד תתייחס המשפחה השכולה לביקור כזה, ותקבע את הביקור לפי התשובה שתקבל. ואולי הדבר הנכון ביותר, כדי להימנע גם ממצב שבו יש משפחות הזוכות לקבל ביקור מראש הממשלה וכאלה שלא, שתפקיד ביקורי התנחומים יופקד בלעדית בידיו של נשיא המדינה. הוא הרי הסמכות הממלכתית המייצגת את המדינה כולה, מעל ומעבר למחלוקות למיניהן, ולכן ראוי שהוא יהיה המנחם מטעם המדינה. שאר ראשי המדינה יכולים בהחלט להסתפק במכתב תנחומים. בוודאי שלא נכון יהיה לקיים ביקורי תנחומים, שבמקום להפגין את האחווה והסולידריות מול האבל, סודקים עוד סדק משמעותי בספינה של כולנו.
