"שכר המורים חייב לעלות!", כתבה אתמול שרת החינוך יפעת שאשא-ביטון בפוסט ארוך בעמוד הפייסבוק שלה, "כשרוצים להגשים ולממש חזון חינוכי מפואר, להעמיד דורות של תלמידות ותלמידים שייצרו פה חברת מופת – חייבים לתגמל את העוסקים במלאכת הקודש בהתאם". שאשא-ביטון קבלה כנגד משרד האוצר, וספציפית נגד אגף התקציבים, כי הם אינם מבינים את עומק המשבר, וכי התוספת למורים חייבת להיות "משמעותית" ולא "מזערית".
אם הדברים נשמעים לכם מוכר, זה כיוון ששרת החינוך מיישרת כאן קו עם מזכ"לית הסתדרות המורים יפה בן-דוד מאלף ועד תו. דרישותיה של בן דוד נוגעות אך ורק להעלאת השכר המגיעה למורים, ומבחינתה זו חייבת להיות העלאה משמעותית במיוחד, וגם היא מפנה את האצבע המאשימה אל אגף התקציבים. הבעיה: אין אף שחולק על כך. גם במשרד האוצר וגם באגף התקציבים מבינים שיש צורך להעלות את שכר המורים, שנשחק בשנים האחרונות בלי הסכם שכר.
אם יש אצבע מאשימה להפנות כלפי מישהו שאשא-ביטון צריכה להפנות אותה כלפי ממשלתה שלה. הממשלה הנוכחית בחרה מלכתחילה שלא לכלול בתקציב 21-21 שום תוספת שכר למורים, ולדחות את המשא ומתן ואת תוספות השכר שלהם לשנה הבאה. המחסום העיקרי כרגע להגיע להסכמות עם המורים, הוא העדר מסגרת תקציב לשנה הבאה, שממנה אפשר יהיה לגזור גם את התקציב להסכם השכר עם המורים. שאשא-ביטון הסכימה לתקציב ההוא, והסכימה לדחייה ההיא, למרות ההצהרות הנוכחיות.
מעבר לכך, שרת החינוך במיוחד צריכה לדעת שבכל הנוגע למערכת החינוך, השאלה החשובה היא לא "כמה" אלא "איך". בעשרים השנים האחרונות תקציב החינוך הוכפל, והוא התקציב שגדל בקצב הכי גבוה מבין כל משרדי הממשלה. חלק הארי של התקציב הזה הופנה לתוספות שכר למורים, במסגרת הסכמי "אופק חדש" ו"עוז לתמורה", אבל שיפור מעריכי כזה בהישגי מערכת החינוך לא ראינו.
גם אגף תקציבים לא מתנגד להעלאת שכר למורים, אבל הוא רוצה למקד אותה במורים הצעירים, ששכרם נמוך במיוחד. למורים הוותיקים מנגנוני וותק וגמולי השתלמות שהעלו את שכרם בצורה ניכרת, והוא גבוה פי 3 משכרו של מורה מתחיל. מורה מתחיל נאלץ לקבל משרה חלקית לרוב, ואילו הקביעות של המורים הוותיקים מביאה להם התחייבות למשרה מלאה. משרד האוצר רוצה לתת את חלק הארי של התוספות למורים המתחילים, כדי להצליח למשוך צעירים איכותיים אל תחום ההוראה. אבל יפה בן דויד רוצה תוספות שכר לכל המורים, בצורה גורפת, גם לאלה בסוף הקריירה שהגיעו לשיא השכר.
שרת החינוך צריכה לדעת שאת הכסף לתוספות השכר צריך לחלק בצורה שבה הוא יהיה אפקטיבי: למורים הצעירים, למורים מצטיינים, למורים שממלאים תפקידים בתוך המערכת ומשקיעים בה זמן רב יותר, וגם למורים במקצועות נדרשים שיש בהם מחסור גדול. ככל שנחלק את התקציב בצורה אחידה ככה התוספת תהיה קטנה יותר, ופחות אפקטיבית. אם הכסף יחולק באחוזים מתוך השכר, כמו שרוצה בן דויד, במקום תוספת שקלית כמו שהאוצר רוצה – ככה נמשיך להעמיק את הפערים במערכת החינוך ונדחק החוצה מורים טובים.
שאשא-ביטון הייתה בעצמה מורה בתוך מערכת החינוך והיא יודעת שהבעיה העיקרית שלה היא מבנה התמריצים שמייצרים הסכמי השכר: שכר שעולה רק על סמך וותק, בלי התחשבות במצוינות או בביצועים; קביעות וחוסר היכולת לפטר מורים בכלל; וכן מבנה העסקה שלא מאפשר שום גמישות בעבודת המורה או ניהול אפקטיבי של כוח ההוראה. במקום לפעול לתיקון הבעיות האלה בהסכם השכר הנוכחי, לצדן של העלאות שכר יפות, היא בוחרת להתיישר למסרים של הסתדרות המורים: עוד מאותו דבר שעד כה לא הביא לנו תוצאות.
