בחודש דצמבר 1947 התחוללו הקרבות הראשונים של מלחמת העצמאות. באותם ימים, פלמ"חניק צעיר בשם חיים פיינר (שבקרוב יעברת את שמו לחיים חפר) קרא ספר היסטורי על שליט סין מאו דזה-טונג ומסעותיו הצבאיים בשנות השלושים. את צבאו של מאו ליוותה להקה של בדרנים שתפקידה היה לשמור על מורל גבוה בקרב החיילים. פיינר התלהב מהרעיון והציע למפקד הפלמ"ח יגאל אלון להקים להקת בידור עברית לפלמ"ח. וכך בראשית 1948 הפך חיים חפר למפקד 'הצ'יזבטרון', הלהקה הצבאית הראשונה, שלמעשה הוקמה עוד לפני צה"ל.
במהלך אותה שנה הלהקה הופיעה עשרות פעמים לפני מול חיילים בכל החזיתות, מופיעים גם תחת הפגזות וגם באמצע הלילה. חפר כתב חלק גדול מרפרטואר המערכונים והשירים של הלהקה שהיו כמעט כולם קלילים ומשעשעים.
בדצמבר 1948, חיים גורי שהיה סמ"פ בגדוד 7 של חטיבת הנגב ולחם בקרבות הדרום חיבר עבור הלהקה שיר חדש בסגנון שונה מאוד ממה ששרו עד כה. ולמרות שהשיר לא היה מצחיק כלל הוא הפך להיות השיר המוכר ביותר של הלהקה עד היום.
הרעות – הצ'יזבטרון
"על הנגב יורד ליל הסתיו
ומצית כוכבים חרש חרש
עת הרוח עובר על הסף
עננים מהלכים על הדרך.
כבר שנה לא הרגשנו כמעט
איך עברו הזמנים בשדותינו
כבר שנה ונותרנו מעט
מה רבים שאינם כבר בינינו.
אך נזכור את כולם
את יפי הבלורית והתואר
כי רעות שכזאת לעולם
לא תיתן את ליבנו לשכוח
אהבה מקודשת בדם
את תשובי בינינו לפרוח."
(מילים: חיים גורי לחן: סשה ארגוב)
שיר הרעות, נכתב שנה אחרי פרוץ הקרבות (כמו שמוזכר בשיר 'כבר שנה…') כשהגיעה השעה להעלות על נס את אחוות הלוחמים ואת גבורתם של הנופלים הרבים. מהר מאוד הפך השיר למזוהה ביותר עם מלחמת העצמאות ולנכס צאן ברזל שמבוצע שוב ושוב בטקסי זיכרון ועל ידי אומנים רבים (ידועה במיוחד הגרסה של להקת הנח"ל מ1972).
במהלך השנים 'הרעות' ספג ביקורת על כך שהוא שיר "רשמי" מידי ושצורת הרבים בה נכתב כאילו כל הלוחמים שרים יחד, מוחקת את האובדן האישי של כל חייל. שירים אישיים רבים כמו 'שנינו מאותו הכפר', 'אחי הצעיר יהודה' ואחרים עלו ותפסו את מקומה של שירת הרבים שמייצג שיר הרעות.
בתחילת פרשת בחוקותי התורה מתארת את הברכה שעם ישראל יזכה לה אם ילכו בחוקות ה'. אחת הברכות המפורסמות יוצרת בעייה חשבונית. הקב"ה מברך את חיילינו שיצליחו במלחמתם אפילו מעטים מול רבים "וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ" (ויקרא כ"ו ח) בקלות אפשר לראות שהמספרים לא מסתדרים. אם חמישה רודפים אחרי מאה זה אומר שכל חייל רודף אחרי 20 חיילי אויב. אם כך מאה אמורים לרדוף אחרי 2000, כיצד המאה רודפים רבבה וכל חייל רודף אחרי 100?
רש"י במקום עונה ואומר "אינו דומה מועטין העושין את התורה למרובים העושין את התורה"- כלומר הקבוצה הגדולה חזקה יותר מהקבוצה הקטנה. שימו לב שלא מדובר כאן על כוחה של הקבוצה מול היחיד (שזה מסר שנלמד במקומות רבים אחרים) אלא על כוחה של הקבוצה הגדולה ביחס לקבוצה הקטנה. קבוצה של חמישה אנשים היא קבוצה עוצמתית מאוד, אבל קבוצה של מאה עוצמתית יותר, לא פי 20 כפי שמתבקש לומר, אלא הרבה יותר מכך.
כנראה שהתורה רוצה ללמד אותנו את משמעותו של היחיד בתוך הקבוצה. היא מראה לנו שכאשר יחיד מצטרף לקבוצה הוא לא מחזק רק את עצמו בכך שאינו יחיד יותר, אלא הוא גם מחזק את כולם. ולהפך, כאשר קבוצה מאבדת או מוותרת על חבר אחד, לא רק שכוחו אובד אלא מיידית נפגע גם כוחם של כל האחרים.
במאה העשרים צבאות רבים הוקמו ויצאו להילחם כאשר מול עיני החיילים מתנוסס דגלה של המדינה וערכיה הקומוניסטיים או הפאשיסטיים. לא הייתה שום חשיבות לחייל הבודד אלא רק לקבוצה. משטרים טוטליטריים גרמו למותם של אזרחים וחיילים והכל למען המדינה והמנהיג. עם ישראל מראה לעולם שאצלנו זה אחרת, אצלנו כל חייל חשוב, כל חייל שנוסף מחזק את כולנו ואם איבדנו חייל זה משפיע על כולנו. ועל כן עלינו לזכור את כולם! הניצחון במלחמה חשוב לנו אך הוא לא משכיח את האובדן. שיר הרעות אמנם אינו שיר אישי אבל הוא מראה לנו עד כמה עם ישראל מצליח לתת משמעות גם לקבוצה וגם וליחיד, וזה בכלל לא מובן מאליו…
שבת שלום!
לתגובות: e.y.samuel@gmail.com
