עליית המדרגה באלימות הלאומנית הערבית בישראל היא עובדה. הלאומנות הערבית שינתה פאזה. היום היא הרבה יותר בוטה, פורעת חוק ואלימה בגלוי. זה קורה אצל יחידים, וגרוע יותר – בקבוצות. זו אמת שאסור להכחיש, זו בעיה שלא תיעלם אם נתעלם ממנה: יהודים מרגישים היום לא בטוחים במרחבים הציבוריים בישראל. יש אווירה של פרעות באוויר.
האחראית העיקרית למצב היא הממשלה הנוכחית, היא ולא אחרת. היא הסיבה המיידית להתפרצות, וההסבר לכך ברור: הערבים מרגישים בטוחים יותר מאי פעם, מפני שהממשלה תלויה בנציגיהם בכנסת. הם מבינים היטב שהצעדים שאפשר לנקוט נגדם מוגבלים מאוד. החולשה של הממשלה מתורגמת במהירות לפשעים הלאומניים ששוטפים את הרחובות. זו המשוואה: חולשה לאומית מובילה לאלימות לאומנית ערבית, עוצמה לאומית מרסנת אותה.
עד כאן המובן מאליו. אבל אין בכך די, משום שההתפרצות האלימה הנוכחית מחייבת אותנו גם לבדק בית, לבחון כיצד פעלו ממשלות הימין מול הפשיעה והגזענות הלאומנית הערבית בישראל בעבר ולהפיק את הלקחים ההכרחיים.
מן הראוי להוסיף כאן סייג חשוב: ניזהר מהכללות. יש בישראל ערבים רבים שאינם חלק מהבעיה, אלא מהפתרון. ערבים שאינם לאומניים, אינם קיצוניים ואינם אנטישמיים, אלא אזרחים שומרי חוק, שמעוניינים לחיות במדינת היהודים הדמוקרטית בשלום ובדו־קיום. מצד שני, אסור ליפול שבי בהתייפייפות מכחישת מציאות; למרבה הצער, נראה שמדובר במיעוט.
לדוגמה, סקר שערכה החודש תנועת "הביטחוניסטים", מצא ש־75% מערביי ישראל אינם מכירים בזכות היהודית לריבונות בישראל. אם ישראל תותקף, רק רבע מהם יזדהה איתה, רבע יזדהה עם תוקפיה, ומחצית נמנעים מלהזדהות. אלה נתונים קשים. למען האמת איננו זקוקים לסקרים, משום שבידנו הנתון האמין ביותר: הייצוג הפוליטי של המגזר הערבי, שמציג שורה של לאומנים קיצוניים, שמשימת חייהם הפוליטית היא לערער את הריבונות היהודית.
הלאומנות הערבית המקצינה נובעת מהמציאות הערבית־ישראלית, שבה ארבעה מרכיבים ששילובם מוקשה מאוד. ראשית, הערבים הם אזרחים שווי זכויות. שנית, הם אינם שווי חובות, ואף זוכים לאוטונומיה לאומית בלתי מבוטלת (למשל במערכת החינוך). שלישית, במגזר הערבי ממדי פשיעה ואלימות חריגים ביחס לישראל. רביעית, במגזר הערבי רווחת לאומנות קיצונית, אנטי־ציונית ואנטישמית.
בהתמודדות עם הלאומנות הערבית, אמירת האמת מצוירת בידי השמאל הפרוגרסיבי כגזענות ומשמשת נגד הפוליטיקאים
קל להבין שהמרובע הזה הוא פתח לאסון. השילוב של זכויות אזרחיות מלאות לצד פריווילגיות מגזריות, חינוך ושלטון אוטונומי, נורמות של פשיעה ואלימות, ושנאה לאומנית לישראל וליהודים, הוא רכבת אנטי ציונית שדוהרת לעבר קיר הברזל הציוני למוטטו.
עם הרכבת הזו התמודדה כל ממשלה בישראל בדרכה. השיטה בעשור ממשלות נתניהו הייתה לחזק את העוצמה המדינית הלאומית, ובאמצעותה למתן את התפרצויות הלאומנות הערבית. נשתמש בדימוי: אם הלאומנית הערבית היא נהר, נתניהו בנה סכר מדיני שיבלום אותו. ככל שהסכר, כלומר מעמדה המדיני של ישראל, טוב יותר, כך הוא יעיל יותר בעצירת השטף.
הבעיה היא שבזמן שהסכר פעל את פעולתו, הוזנחו עבודות התחזוקה של הנהר. את המחדל הזה ניצלו כל הגורמים שתומכים בלאומנות הפלסטינית הקיצונית, מהקרן החדשה ועמותותיה היהודיות והערביות, דרך האיחוד האירופי, מחלקת המדינה של ארה"ב בתקופות הממשלים הדמוקרטיים, ועד לרשות הפלסטינית. כולם ניתבו עוד מקורות מים לנהר הלאומנות הערבית, ובכל פעם שיכלו, ניסו לנקב חורים ולפעור פרצות בסכר.
פעולת הסכר המרשים שנבנה, נתנה את התחושה שאפשר להכיל את המעשים הללו. זו אשליה. למעמד המדיני לא לעולם חוסן. הנה עינינו הרואות, ממשלת השמאל־ערבים הנוכחית החריבה בתוך פחות משנה עשור של התעצמות מדינית. כעת אנו במצב שבו גם הסכר מתמוטט, גם הנהר שוצף קוצף, וגם גדות הנהר – המשטרה, הצבא והמערכת המשפטית – הרוסות מעשור של הטפות והטמעת אג'נדות פרוגרסיביות. התוצאה הצפויה היא הצפה.
הפוליטיקאים הישראלים הם ברובם אנשי אינסטנט. הם מחפשים משברים ובעיות גדולות עם נראות ציבורית, כדי להתיימר למעשים כבירים ומושיעים. מדיניות ציבורית יעילה היא ההפך מכך; היא תחזוקה שוטפת לאורך זמן, שהצלחתה מתבטאת במניעת הבעיה מראש. הפרדוקס הוא שמכיוון שהבעיה נמנעה, קשה לגזור על המדיניות הטובה קופון ציבורי.
הקושי הזה מתעצם עוד יותר כשמדובר בהתמודדות עם הלאומנות הערבית. משום שבזירה הזו אמירת האמת ונקיטת מעשים לצמצום הבעיה מצוירות בידי השמאל הפרוגרסיבי כגזענות ומשמשות נגד הפוליטיקאים. המשמעות המעשית היא שהתמריץ החיובי כאן נמוך, ואילו התמריץ השלילי גבוה. התוצאה היא הזנחה רבת־שנים.
תחזוקה שוטפת
אם כן, הימין בשנות שלטונו בנה סכר מדיני, אבל הזניח את נהר הלאומנות הפלסטינית ונתן לשמאל הישראלי ולימין הפלסטיני להעצים אותו. מה היה אפשר וצריך לעשות אחרת? נדרשות שתי פעולות שלטוניות משלימות.
ראשית יש להכיר בכך שפשיעה ואלימות לאומניות הן קטגוריות בפני עצמן, פשע אידאולוגי גזעני ואנטישמי שחומרתו גבוהה. אי אפשר להתייחס אליהן, למשל, כפשיעה שנולדת מתוך עוני, כלומר, כסימפטום של בעיה אחרת. הפשיעה הלאומנית היא סיבת עצמה. האלימות הלאומנית נובעת מלאומנות ומשרתת אותה.
כפי שאפשר לייחד קטגוריה מיוחדת לפשעי שנאה, אפשר וצריך לייחד את הפשיעה האידאולוגית הלאומנית ולהקנות למדינה כלים חוקיים מניעתיים יעילים יותר. הקניית ביטחון אישי מפני פשיעה שכזו לא יכולה להגיע רק בסוף, כלומר בנקודת הקצה האלימה, אלא חייבת להתחיל בשלבים המוקדמים שלה. הבעיה הזו דורשת הבחנות שיסייעו בבידוד זרעי האלימות והפשיעה הלאומניים, משום שיש גבול מותר של חופש ביטוי והתארגנות ערבית אופוזיציונית שצריך לשמור עליו. אבל – וזה העניין המכריע שהשמאל מסרב להבין והימין לא מצליח ליישם – יש גם גבול אסור שבו מנוצלות זכויות פוליטיות ואזרחיות להפרת חוק ולאלימות אנטישמית.
הנקודה השנייה היא שעל הגבול האלים הזה צריך לשמור באופן יזום ושוטף. הימין, כשישוב לשלטון, צריך לעסוק לא רק בשיקום עוצמתה של ישראל, אלא גם בהחלשה נחושה של היסודות האנטי־ציוניים, האנטישמיים והלאומניים שנזרעים כאן, ושהופכים בקלות רבה לאלימות. מדובר ביעד מרכזי של חוסן לאומי. את הזירה הזו אסור להזניח, משום שמדינה שבה יהודים מפחדים לשלוח את ילדיהם לטיול בבירתם ההיסטורית, לא תוכל לאורך זמן להיות ראויה לתווית "יהודית".
