הפרקליטות גילתה בבית המשפט את ערכה האמיתי של עדות פילבר

את הימים האחרונים במשפט נתניהו הפרקליטות תרצה לשכוח. אפשר לדמות את שלמה פילבר לקיקיון, שהתולעת ששלח בן־צור בחקירה הנגדית הכתה וייבשה אותו, או למשענת קנה רצוץ.

הפרקליטות הייתה בטוחה שעד המדינה היקר לה ישנן וידקלם את ההודעה שמסר במשטרה, ויאשר את קיומה של פגישת ההנחיה שבה לפי הנטען הורה לו נתניהו להיטיב עם שאול אלוביץ' ולאשר את מיזוג בזק ויס.

כבר בשלב החקירה הראשית עמד פילבר על הדוכן כמי שכפאו שד וסיפק גרסה לקונית באיכות זיבורית. אבל הפרקליטות האמינה שזה מספיק. העד אישר את קיומה של פגישת ההנחיה ואת התוכן הכללי שלה.

אבל אז באה החקירה הנגדית, ופילבר התמסר בחדווה לזרועות ההגנה. התנהלותו מזכירה את העקיצה של ר' אבא בר אחא על בני ישראל בחטא העגל, "אין את יכול לעמוד על אופייה של אומה זו. נתבעין לעגל ונותנין, נתבעין למשכן ונותנין" (ירושלמי, שקלים). פילבר החליף גרסאות כמו גרביים וחצה בזיגזג חופשי את קו ההפרדה הרציף, בלי למצמץ ובלי לאותת. עדותו הפכה זולה.

פילבר אומנם עומד על כך שיש לו "זיכרון צילומי" מפגישת ההנחיה האמורה, אולם חוק העונשין והפסיקה קובעים שהוכחת עובדה בהליך פלילי דורשת ראיות ברמת "למעלה מספק סביר" בארבע צלעות בסיסיות: מי עשה, מה עשה, מתי ואיפה. בינתיים, שתיים מארבע הצלעות עורערו.

את עדותו של פילבר סיכם השופט בר־עם: "הגרסה, שעמדנו עליה באריכות יש לומר, שאישרת כל מילה, עכשיו אתה אומר שזו לא הגרסה"

הצלע הראשונה היא רכיב ה"מה", כלומר תוכן פגישת ההנחיה. לאורך החקירות הנגדיות תיאר פילבר מסכת לחצים כבדה שהופעלה עליו. "הבנתי ששמו לי צלב על הגב כי יש מרוץ מי יביא את הראש של נתניהו. רדפו אותי וחקרו אותי כי חשבו שיש לי את סודות הגרעין של נתניהו, ואז חתמתי על ההסכם ונתתי להם כמה פיסות מידע… אני מתחיל להבין שאני נמצא בברוך מאוד מאוד גדול, ובשלב הזה אני שומר חלק מהקלפים קרוב לחזה". בדיון אחר אישר שמה שעמד בראש מעייניו היה שמירה על משפחתו והימנעות מהפסד של מיליוני שקלים בהליך משפטי.

בניגוד לגרסה שמסר במשטרה ובחקירה הראשית, בחקירה הנגדית טען פילבר שכל הפגישה ארכה לא יותר מארבעים שניות, והיא לא כללה הוראה מפורשת מנתניהו להיטיב עם אלוביץ', אלא אמירה עמומה על הצורך "למתן את המחירים" שלוותה בתנועת יד.

"כשאני אומר שנתניהו אמר 'יש הרבה פניות, אני לא חייב לאף אחד' – זה תיאור של מה שאני מבין מתנועת היד של נתניהו בזמן אמת", התפתל פילבר. "יש לי את הזיכרון הצילומי של ראש הממשלה עם היד. זאת הפרשנות שאני נתתי אז לתנועת היד". עד המדינה הסביר: "אני פירשתי את תנועת היד כ'לא מעניין אותי, אין לי אינטרס, תעשה מה שאתה מבין, תשמור על התחרות'. ככה אני הבנתי בזמן אמת". במילים אחרות, בזמן אמת הבנתי שנתניהו לא מצפה ממני לצאת מגדרי כדי לסייע לאלוביץ'. אך מאוחר יותר, כתוצאה מהדברים שהוטחו בפניי בחקירת המשטרה, התנוצץ בתודעתי פירוש חדש לאותה תנועת יד של הבוס. הבנתי שעלי לסייע לאלוביץ'.

כן, זה הזוי כמו שזה נשמע, וגם השופט בר־עם איבד סבלנות. "אדוני אמר אתמול דברים הפוכים. לא רק אישרת מה שנאמר שם, אלא אמרת שאלו דברי אמת. היום אדוני אומר משהו אחר לגמרי. אני מדבר על מלל, אדוני לוקח אותי להבנות". ופילבר עונה: "כנראה אני הבנתי לא נכון, זה ההבדל בפרשנות של אותו אירוע. אני אמרתי כמה פעמים שאני קורא את נתניהו הרבה שנים באופן מדויק ויודע מהם גבולות הגזרה. כשהוא אומר 'תמתן את המחירים', זה אומר 'אל תעלה את המחירים'. ידעתי שאצלו זה קו אדום".

פילבר הסביר מה גרם למהפך בגרסה שלו: "אחרי שהייתי במשטרה פתחו לי עולם חדש, הסכמתי להיות עד מדינה וביקשו ממני להביא דברים נוספים, אבל אותה תנועה, שאז פירשתי אותה כ'תוריד ממני את אלוביץ', זה לא מעניין אותי', עכשיו פירשתי הפוך. עד אתמול לא ידעתי שהזכרתי את זה בחקירה הקודמת".

ראש ההרכב פרידמן־פלדמן התייאשה. "הפרשנות היא ההבנה שלך, כל אחד יכול לפרש את הדברים. גם אני יכולה לפרש את הדברים", והשופט בר־עם סיכם: "הגרסה, שעמדנו עליה באריכות יש לומר, שאישרת כל מילה, עכשיו אתה אומר שזו לא הגרסה".

הצלע השנייה שקרסה היא "מתי". על פי כתב האישום, הפגישה התרחשה בין 7.6.2015, מועד אישור מינויו של פילבר בממשלה, לבין 13 בחודש, אז התקיימה הפגישה בין פילבר לבין יועצו של אלוביץ' אלי קמיר. הפרקליטות הצביעה על 2־3 תאריכים אפשריים, אולם בן־צור הוכיח שהפגישה לא יכלה להתקיים בתאריכים הללו. באחד מהם פילבר שהה בבת מצווה של אחייניתו, בשני יומנו של נתניהו היה מלא בפגישות אחרות ולא כלל אזכור של פילבר.

הפרקליטות נבוכה והגישה בקשה לשינוי כתב האישום. על פי הטקסט החדש, פגישת ההנחיה התקיימה מתישהו בין המועד שבו "גמלה בליבו של נתניהו" ההחלטה למנות את פילבר לתפקיד מנכ"ל משרד התקשורת, לבין אישור המינוי בממשלה.

השינוי הזה משמעותי מאוד, משתי סיבות. ראשית, הוא מחליש מאוד את הקשר העובדתי־סיבתי בין פגישת ההנחיה לבין הפעולות של פילבר לטובת בזק. זה כמו ההבדל בין מועמד בראיון עבודה השומע מהמעסיק על ציפיותיו הכלליות מהתפקיד, אם וכאשר ייקלט בארגון, לבין עובד מכהן המקבל הנחיות מהבוס לביצוע מיידי. ושנית, אלומה רחבה ולא ממוקדת פוגעת בסיכויי התביעה להוכיח את האירוע ברמת הפירוט והדיוק הנדרשים במשפט פלילי.

בית המשפט צפוי אומנם לאשר לפרקליטות את הבקשה, מכיוון שהיא עומדת בתנאים המנויים בסעיף 92 לחוק סדר הדין הפלילי (הסנגורים עדיין יכולים לחקור או להעיד את העדים הרלוונטיים, והתיקון לא דורש מהם לשנות את קו ההגנה). מט סנדלרים לא יהיה פה אבל הנזק הגדול לפרקליטות נעשה.

מה שעיניו רואות

בשולי הדברים כדאי לנצל את ההזדמנות הזו כדי להעיר משהו על הציפיות מהסיקור התקשורתי במשפט נתניהו. ככל הנראה, הכתבה הנקראת ביותר שלי ב(כמעט) תריסר השנים שבהן אני כותב פה, היא זו שפרסמתי בפברואר 2019 על תיק 4,000. זה היה כמה חודשים לפני שהחליט היועמ"ש דאז אביחי מנדלבליט להעמיד את ראש הממשלה לדין. מאז לא חולף כמעט יום שבו אני לא מתויג בציוצי נאצה ותגובות ארסיות עם צילומי מסך מהכתבה ההיא.

על האסון שאליו צועד הימין הישראלי בשל הקיטוב הפנימי אכתוב בפעם אחרת. גם על האובדן הטרגי של היכולת לנהל שיח ענייני על הערכים ועל הדרך. את השורות הבאות אני רוצה להקדיש לתפקידו של הפרשן המשפטי.

את הכתבה ההיא הכנתי בלי שקדם לה תדרוך של שום גורם בפרקליטות. לא שלא רציתי; עיתונאי מקצועי חייב לשמור על ערוצי שיח פתוחים עם כל המקורות הרלוונטיים לתחומים שאותם הוא מסקר, ולשוחח עימם באופן רציף כדי להביא מידע מהימן. אבל לשכת היועמ"ש התנהלה באותם ימים כבונקר וסירבה לענות לשאלות בקשר לתיק, גם לא בשיחת רקע שלא לציטוט.

אז כדי להכין את הכתבה הלכתי לחומרים של הרשות לניירות ערך, נברתי בארכיוני העיתונים הכלכליים כדי לשחזר את האירועים המרכזיים באישור העסקה, והקדשתי שעות ארוכות לנתח את הסיטואציה בכלים של חוק החברות ודיני התאגידים. הגעתי למסקנה שמיזוג בזק־יס היה רע לציבור הישראלי (המחזיק את מניות בזק באמצעות קרנות הפנסיה), ושרגולטור אחראי לא היה אמור לאשר אותו. על כן, אם רגולטור כלשהו מתאמץ מאוד לאשר אותו, מותר למערכת לחשוד במניעים לא כשרים.

אפשר ומותר להתווכח על המסקנה, אבל מי שרוצה שעיתונאי יכבוש עדותו ויסתיר את האמת המקצועית שלו, לא רוצה עיתונות אלא פראבדה. אגב, יש עיתונים ישראליים כאלה שהם עלוני תעמולה מטעם, במגזר החרדי ולא רק בו.

אז מה נשתנה, תשאלו, למה עכשיו אתה מבקר את מהלכי הפרקליטות במשפט נתניהו בכל הראיונות בגלי צה"ל וברשת ב'? מה שנשתנה הוא החיים עצמם. למרות מה שכתב ז'בוטינסקי, עיתונאים אינם נביאים ואינם בני נביאים. הדין הפלילי הוא משחק שחמט ענקי שמתנהל בין טובי המוחות בכללי משחק עצמאיים, והמפסיד של היום יכול להיות המנצח של מחר. לדרבי חוקים משלו, ובאופן כללי, התוצאה של הדין הפלילי לא בהכרח חופפת לאמת העובדתית ועשויה להשתנות תוך כדי תנועה.

כרגע התביעה נמצאת בנקודת השפל הכי נמוכה שלה, אבל אין לנו מושג איך תסתיים המערכה כולה. תקשורת מקצועית נדרשת לשקף מציאות ולהבחין בין עובדות לדעות. אין לו לפרשן אלא מה שעיניו רואות ברגע נתון, וההערכות משתנות כפי שהחיים משתנים. יש אנשי תקשורת שלא מחויבים לאתוס של הבחנה בין עובדות לדעות, והאג'נדה סותמת להם את כל שדה הראייה. מי שלא משתעמם ולא נרדם והקלוריות הריקות מזינות אותו, מוזמן ללכת לצרוך אותם.