בשבועיים האחרונים קראתי שוב ושוב שהזכייה של נטע ברזילי היא מופת של פתיחוּת וליברליוּת וקבלת האחר. באופן אישי לא כל כך התלהבתי מהשיר, אבל על טעם ועל ריח אין להתווכח, והזמרת כנראה באמת מוכשרת וחביבה, ונחמד היה לראות את כל בית ישראל שמח וטוב לב. אלא שלא לגמרי הבנתי איך כל זה קשור לליברליות ולאחרוּת. שאלתי והסבירו לי: הזמרת המוכשרת נטע אינה רזה, ולכן זכייתה היא פריצת דרך בתחום קבלת האחרים.
זה עצוב בעיניי. אנשים חושבים שאם הם מצליחים לאהוד זמרת מוכשרת ולהתעלם ממשקלהּ, מגיעה להם מדליית הליברל המצטיין. יש הֵקשרים מעטים שבהם המשקל הוא רלוונטי, אבל בכל התחומים האחרים לא צריך להיות ליברל בכיר כדי להתייחס לאדם ולא למשקלו. בשביל זה מספיקה אנושיות בסיסית (ויפה העירה על כך עמיתתי בתאל קולמן).
התנ"ך אינו מהסס להיות שיפוטי מאוד כלפי גיבוריו, ובכל זאת אינו נוהג להתייחס למשקלם, פשוט כי זה לא מאוד חשוב. על עגלון מלך מואב נאמר שהיה שמן ("בריא מאוד" בלשונו העדינה של המקרא), אך ההערה הזו הוזכרה רק משום שהייתה נחוצה, מסיבות אנטומיות שלא אפרט כאן. לא צריך להיות אידיאולוג ליברלי כדי להתעלם ממשקלו של אדם. צריך נטייה בסיסית לחוסר סובלנות כדי להתייחס ללא הרף למשקל הזה.
האיש הכי יפה בתלמוד היה כנראה רבי יוחנן. כדי שאדם יוכל לדמיין את יופיו של רבי יוחנן, ממליץ התלמוד שיניח גרגרי רימון בגביע כסף, יעטר אותו בוורדים אדומים ויניחנו בין החמה לצל. הזוהר שיקרן אז מהגביע יכול להזכיר במשהו את יופיו של רבי יוחנן. ורק בסוגיה אחת מזכירה הגמרא בדרך אגב שרבי יוחנן היה שמן. העובדה הזו לא נראתה לגמרא רלוונטית לשאלת מעלתו של רבי יוחנן, ואפילו לא לשאלת יופיו. חז"ל לא ניסו לציית לתקנוני התקינות הפוליטית, ולא חשבו שהפרגון לאדם שמן הופך אותם ליאנוש קורצ'אק. הם פשוט אמרו מה שהם חושבים, והם לא חשבו על קילוגרמים.
התקופה שלנו הרבה יותר ביקורתית כלפי הופעתם וגופם של אנשים מאשר תקופות אחרות. לפני שמונים שנה נבחר לארבע כהונות רצופות כנשיא ארה"ב פרנקלין רוזוולט, שהיה נכה. קשה לחשוב היום על אפשרות כזו. כבר עשרות שנים שלא נבחר בארה"ב נשיא נמוך, או שמן, או אפילו קרח. אם אדם החורג מדימוי הגוף האידיאלי של תרבותנו מצליח להגיע להישגים יפים – ולמה שלא יצליח? – נדמה לנו כאילו יש כאן תופעה חריגה שבחריגות, נס ליברלי של ממש.
כמה פתיחות וקבלת אחרים באמת יש אצלנו? ח"כ סתיו שפיר מיהרה להבהיר למחרת האירוויזיון: "מה שניצח אתמול זה כל מה שביבי, בנט והסמוטריצ׳ים מנסים להרוס לנו… ובטח לא הסטטוס־קוו… זו התרבות החילונית, הליברלית, הגאה שלנו, הפתיחות לעולם, הקבלה של מי ששונה מאיתנו". איזה עיוורון צריך בשביל לכתוב טקסט כזה. מתברר שהנכונות "לקבל מי ששונה מאיתנו" מוגבלת למדי: היא לא כוללת את אוהדי נתניהו, ואת אנשי בנט, ואת תומכי סמוטריץ', ואת המצדדים בסטטוס־קוו, שלא ברור איך הוא קשור לסיפור הזה. אז אילו אנשים שונים ואחרים מכילה הפתיחות הזו לעולם? כנראה היא מוכנה בנדיבותה להכיל את מי שהוא בדיוק כמונו, רק קצת פחות רזה. זוהי פסגת הסובלנות של התרבות הלא סמוטריצ'ית, התרבות החילונית־ליברלית־פתוחה־מקבלת שתיארה הח"כית.
יומיים לאחר האירוויזיון זכינו למעמד חשוב מעט יותר: חנוכת שגרירות ארה"ב בירושלים. נאומו של הכומר ג'ון הייגי במעמד הזה היה מלאכת מחשבת נפלאה, נאום מרומם ומרנין לב. "נאום משיחי של כומר אוונגליסטי", זעמו הליברלים הפתוחים הסובלניים. לכאורה זה מפליא: איך האנשים התומכים בהתלהבות בהצבת אשוח חג המולד בלב האוניברסיטה העברית מתנגדים לנאום ציוני להפליא של כומר נוצרי? התמיהה מתרככת אם זוכרים שהאשוח מבחינתם אינו "האחר". הם אינם משלמים שום מחיר רגשי על הצבתו ברשות הרבים. בעיניהם זה אינו סמל דתי, אלא פולקלור ההופך את סביבתם קצת יותר דומה לְמה שהם רואים בטלוויזיה. הרי תמונה של הרבי מלובביץ' הם בשום אופן לא היו מוכנים להעמיד לצד האשוח. זו אינה "קבלת האחר", אלא קבלת עצמי.
איך אפשר לזהות סובלנות אמיתית? קל מאוד למצוא אותה: היא נמצאת במקום שכואב. כשאני מוכן לסבול תופעות שמרגיזות אותי, אנשים שמכעיסים אותי, אמירות שמכאיבות לי – זו סובלנות. אם אני לא מוכן לקבל שום תופעה או אדם שבאים מעולם אמונות אחר, ומוכן לקבל רק אנשים שבאים מאזור אחר של סקאלת המשקל – זו אינה סובלנות, אלא משהו אחר לגמרי.
