הייתי מדריכת בני עקיבא צעירה כשאריק איינשטיין האגדי הוציא לעולם את שירו "יושב מול הנייר", והתמימות האידיאליסטית שלי כמעט לא עמדה בזה. יושב לו הזמר האהוב, העט ביד כמו חרב, ומתמרמר על המדינה. האיש ששנים בודדות קודם לכן ישב בסן־פרנסיסקו על המים והתגעגע לארץ ישראל הקטנה, החמה והנהדרת, מפזמן נוגות: "אוי ארצי מולדתי, את הולכת פייפן, שברת לי את הלב לחתיכות קטנות. היה לנו חלום, ועכשיו הוא איננו, אני כל כך עצוב, בא לי לבכות". ככה, פעם אחר פעם בהשמעות אינספור, חוזר מוטיב הייאוש, מחלחל לתוכניות האקטואליה, מתנגן ברצועת שירים שעוד לא ידעה שהיא פלייליסט.
הלב הכחול־לבן שלי לא ידע את נפשו. הימים ימי רוטציית 86' – רגל פרס פה, רגל שמיר שם. חיים הרצוג נשיא, יונתן פולארד מודה באשמה, מרדכי ואנונו נחטף, גלעד שליט נולד. ערוץ 2 בא לעולם, השקל הישן הלך ממנו. מלחמת לבנון שעוד תהפוך ל"הראשונה" הסתיימה, מחלוקת "הבוץ הלבנוני" רק התחילה. שורה של זמרים ואנשי בידור נולדו באותה עת – מאגם רודברג ועד נתן גוש – אבל זמר ישראלי ותיק אחר, מהשורה הראשונה של שירת הארץ הזו, התחיל לאבד תקווה. הפך את "הוי ארצי מולדתי" המאוהב של שאול טשרניחובסקי לאנחה כבדה ומתוסכלת. ניגון "ארץ חמדת לב" המלטף ומלא הכיסופים להר טרשים קירח, הפך מריר ונואש – דווקא בזמן שנתיבי איילון פתחו עוד מחלף ובנייני מגורים מהודרים הצמיחו עוד עשר קומות. ככל שהיה פה יותר, הרגישו פה פחות.
המרמור הזה הלך והתעצם באגף פוליטי־חברתי אחד, ככל ששלטון האגף האחר הלך והתארך, נפל ושב והתחזק. ואני לא הצלחתי להבין. ממעמקי החינוך הציוני הביתי, התנועתי והאולפניסטי שלי, העניין לא נתפס. על ספסלי האוטובוסים עוד ישבו כדבר שבשגרה מקועקעי מספרים, שבכוח הזרוע ששרדה את אושוויץ בנו את הארץ הזו יחד עם ותיקי היישוב. אבק אלפיים שנות נדודים עוד ניכר על פנינו, הצלקות הלאומיות עוד צורבות בכל גופנו, ואנחנו כבר מרשים לעצמנו להתמרמר? כי אינפלציה? כי ביטחון? כי שלטון?
36 שנים עברו מאז, והמחנה הלאומי – זה שחרת על דגלו נחישות יהודית וגאווה ישראלית – משמיע קולות ייאוש של סוף עונה. התקליט אותו תקליט, רק הפכנו צד. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, בתנאי שמשה רבנו מוביל אותו, או לפחות מי מתלמידי הראי"ה. נציגי הימין באופוזיציה מזהירים שאנחנו על סף אנרכיה קיומית שתמיט עלינו אסון. הם מודאגים, ובצדק. יש סיבות טובות לדאוג, אין אף סיבה אחת לתת לטרור את מבוקשו.
מחנה שמאמין בזכותה של ישראל להתקיים בלי להתנצל על עברה וניצחונותיה, בלי להתכופף בפני מבקשי רעתה, לא יכול להרשות לעצמו להרכין ראש נוגות ולהתמכר לאומללות היסטרית רק משום שממשלת ישראל או העומד בראשה לא מוצאים חן בעיניו. להפך, זו השעה לחזק כוחות לטובת תנופה קדימה. להדגיש את הטוב והיקר. להרים על נס את אותה גאווה לאומית שנותנת קונטרה למי שמבקשים להתייסר על היותנו כאן. ייאוש שלא מדעת עושה את הפעולה ההפוכה. הוא מחזק את עמדות הרעש הפוסט־ציוני, ומחליש את חדורי המוטיבציה הנכונים לעמוד על המשמר הביטחוני והחברתי והיהודי. והוא עשוי להביא את צאצאי המקטר התורן לגלוש במדרון החלקלק מבלי דעת עד לבירת האימפריה הבריטית, אל זרועות יורשי המנדט. במקום שבו, אתם יודעים, הייאוש נעשה יותר נוח.
בין ההגה להדק
בלהט התארגנות הבוקר קופצת עוד הודעת סמ"ס מהמועצה המקומית. תאונת דרכים של שחרית, בנוהל. תהיה עוד אחת בערב, ועוד אחת מחר. שוב כביש 60, שוב צומת המשטרה הבריטית, שוב הכביש נחסם לשני הכיוונים, ייתכנו שיבושים בתחבורה הציבורית, סעו בזהירות. טוב שאנחנו יוצאים מהיישוב לכיוון השני. יאללה, תפילת הדרך. צומת עפרה, אור ירוק, פונים דרומה. טרנזיט שמגיע מצפון חולף על פנינו בדהרה. הוא לא נתן גז בירוק מהבהב, לא גנב צהוב קצר; עבר באדום מוחלט. כשנשלים את הפנייה בדפיקות לב מואצות, לא נופתע לגלות לוחית לבנה של משרד הרישוי הפלסטיני על הטרנזיט המדובר.
כמה שעות יחלפו לפני שתתבהר תמונות התאונה שעליה התבשרנו בבוקר. זו שנחסכה מאיתנו. זו שפגעה קשות באחרים. משאית חצתה את צומת המשטרה הבריטית באור אדום. שוב אור אדום. הדפה רכב הסעות והורידה את הגדר במקום. תושב עפרה שישב בהסעה נפצע קשה. הנהג מאותו רכב מונשם ומורדם. אתם כבר יודעים מה צבע הלוחית של המשאית. וזה מתסכל וזה מדאיג. כי לך תעצור לוחית לבנה דוהרת שמצפצפת על החוקים. לך תאיים בשלילה או בנקודות על הבריון השכונתי.
וזו תרבות נהיגה ותרבות חיים ותרבות הריגה של יד קטלנית על ההגה ועל ההדק ועל הגרזן והסכין. לא, לא כולם. אבל די והותר להצדיק את החשש. להצדיק ביקורת על ראשינו ויועצינו המחויטים. בין אם צודקות הטענות על רפיסות ישראלית כתוצאה מהחיבור הקואליציוני עם רע"ם, ובין אם מדובר בחולשה ישראלית עונתית באדיבות תפיסת "ארבע אמהות" – כך או כך המחט בסיסמוגרף המקומי נעה בתזזיתיות מדאיגה. רעידת האדמה יכולה להוביל לכאוס כמו שמאיימים באופוזיציה, היא עשויה להיות פרשת המים. היא עלולה לעלות לנו במחיר כבד, אבל את מחיר הדמים הגדול יותר ישלמו אויבינו העומדים עלינו לכלותנו מקרוב ומבפנים. שר הביטחון היוני ביותר לא יוכל להישאר אדיש. הוא יצא לקרב וישתמש בכוח האמיתי שלרשותנו.
אפשר וצריך לעצור את זה קודם. אפשר למזער נזקים גם במלחמת האין־ברירה, בלי להגיש צוואר חשוף למפגע הבא; בלי לאפשר צהלת דגלי פלסטין ברחובות העיר, מלווה בקריאות לחיסול ישראל ובהתפרעויות אלימות למכביר. אפשר, אם נפסיק לחלק דו"חות ונתחיל להפעיל אמצעים אמיתיים. אם נעצור את היד הקטלנית לא רק בשלב המודיעין ובשטח, אלא גם בחוקי הכנסת ובפסיקה המשפטית; אם בני מוות יעמדו לגורלם, ולא יביאו אותנו לצקצק את גורלנו. כי בין השאר, זה תפקידם של ראשי העם וזרועות הביטחון שעליהן הם מופקדים: לעצור את הגרזן ואת הסכין ואת ההדק. וכן, גם את היד על ההגה הם צריכים ללמד לקח לחיים.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
