לפני כארבע שנים התקשר אליי בטלפון יהודי שאיני מכירה. זה היה כמובן לאחר הרצח, והוא אמר שהוא מקושר לאנשים רבים ושיש גביר גדול שמעוניין להכיר אותי ולעזור ביישוב ארץ ישראל.
בימים ההם, מרוב שהכול היה מוזר, הכול גם נראה לי לגמרי נורמלי. הגיוני שאיזה גביר חרדי מבני־ברק יתעניין בשלומי, ירצה לעלות לגבעה השכוחה שלי ולשמוע מפי מה שיש לי לומר. חייכתי, הזמנתי בשמחה והמשכתי בעיסוקיי.
ביום שהפגישה נועדה להתקיים בו פרצה שרפה גדולה באחד מכבישי השומרון, ונחסמה הגישה אל אזור גב ההר ובו חוות־גלעד למשך כמה שעות. אנחנו ישבנו בבית. כשאני אומרת "אנחנו", אני מתכוונת: אני, הוריו של רזיאל, אושי, ששת ילדיי, הבחורים מישיבת רועה ישראל וכמה חברים מחוות־גלעד. וכשאני אומרת "בית" אני מתכוונת לאתר הבניה שגרנו בו כשהתחלנו לשפץ את הבית הזעיר שלי.
כמה שעות לפני כן התקשרה אליי בתו של אותו הגביר לשאול אותי לגילאי הילדים, “כדי להביא להם הפתעות“. זה ריגש ושימח אותי לדעת שגם עליהם חשבו, אבל שוב, בימים ההם, הכול נראה הגיוני לחלוטין.
השמש החלה לשקוע, השעות נקפו, ולא היה בדל תקווה לפתיחת הכביש בקרוב. מדי פעם אחד הנוכחים הרים טלפון כדי לגלות בהפתעה שסבלנותם של אורחי בני־ברק לא פקעה. שהם עדיין ממתינים בפקק הבלתי נגמר עד שייפתח הכביש.
לא היה לנו מושג למה לצפות. לא הבנתי את גודל המאורע עד שהגביר הגיע לפתח ביתי.
הראשון שירד מהמיניבוס הממוגן שהצליח בסופו של דבר להגיע לחווה היה הנהג. אדם מבוגר בלבוש חסידי, שמיהר לפתוח את בגאז‘ הרכב ולפרוק מתוכו חפצים היישר לידיהם של שאר יורדי האוטובוס. חלקם צעירים מאוד וחלקם לא צעירים בכלל, כמעט כולם בלבוש חסידי. ניסיתי לזהות ביניהם את הגביר, אך ללא הצלחה.
רק המנה הראשונה
לאט־לאט נכנסו כולם לבית שלנו (אתר בנייה, להזכירכם), ובלי שהספקתי להבין בכלל מה קורה הם התחילו להכניס יחד איתם שולחנות מתקפלים, עשרות כיסאות, ארגזים ובהם מפות קטיפה צחורות, כלי קרמיקה, סכו“ם מכסף וגביעי זכוכית גבוהים ליין.
איש גבוה וחייכן נכנס ושאל היכן המטבח. בלי לומר מילה הצבעתי לו על האזור בערך, מלווה אותו במבטי ומסתובבת שוב כדי להמשיך לצפות יחד עם בני ביתי בהשתוממות מוחלטת במתרחש.
אישה בגיל העמידה נכנסה בדלת הבית, לבושה בפשטות, פאה קצרה לראשה, מלווה באישה צעירה יותר שנשאה שקיות ענק. שתיהן עם חיוך שאי אפשר לשכוח. “שלום“, הן פנו ראשית לאמא של רזיאל. “אני אהובה וזו חיה“, הציגה את עצמה המבוגרת שבהן, ולאחר מכן הן פנו אליי. “את יעל, נכון?“, היא שאלה ומיד חיבקה אותי בחיבוק מנחם במיוחד.
“שלום, ברוכים הבאים“, אמרתי בהיסוס בעודי מנסה להתנער קצת מההלם של מה שקורה אצלי בבית. “איפה הילדים?“, היא שאלה, מתבוננת לכיוון פתח הבית, שם עמדו חלק מילדיי. היא סימנה להם להתקרב ונתנה לכל ילד שקית גדולה ובה אריזת מתנה גדולה לא פחות. הם פתחו אותן בשמחה, ונראו המומים עוד יותר ממני כשמצאו בפנים בובות ענקיות, מסלול רכבת מעץ או כלי נגינה יוקרתיים.
הרגשתי כמו אורחת במסיבה ענקית שהתקיימה ממש על יציקת הבטון שהייתה עתידה להיות הסלון שלי.
האיש שהעמיס ארגזים שחורים גדולים במטבח יצא אלינו וביקש שנתפוס מקומות כי הוא רוצה להגיש מנה ראשונה. עשינו כמבוקשו, מנסים לעכל את הביטוי “מנה ראשונה“.
מה קורה כאן?
אני לא זוכרת אם הייתה זו אושי, אני או אולי אחת הבנות שלי ששאלה את השאלה הזו ראשונה, אם כי היה ברור לגמרי שאותה תהייה בדיוק מתרוצצת בראש של כולנו.
“שלום עליכם, שלום עליכם“, פנה אליי אחד הבאים. לצידו אדם נוסף, ללא כיפה לראשו. “זה רבי שולם“, הוא אמר “ואני רוני. הגענו עם כמה חברים וכל תשעת הילדים של שולם“.
“ברוכים הבאים“, אמרתי שוב, עדיין לא קולטת עם מי אני מדברת. התיישבנו, הבנים בצד אחד והבנות מנגד, לצד האישה עם שקיות המתנה הגדולות, אשתו של רבי שולם.
הסעודה הייתה עצומה, ולפתע הבנתי פשוטו כמשמעו את הביטוי “כיד המלך“. היה שם הכול. בשפע, בטוב טעם ובמחשבה עד הפרטים הקטנים ביותר. שני נגנים הנעימו את האווירה במנגינות רקע וכולם שרו ורקדו כאילו הם נמצאים בחתונה של אחד הנכדים הבכורים שלהם.
כשסיימו לאכול, נעמד הגביר ולצדו חברו רוני ויחד שניהם התחייבו, בלי שהכירו מי מאיתנו, לתרום סכום גדול לבניית מקווה נשים להנצחת בעלי.
בצאתם מהבית, כמה שעות אחר כך, אהובה חיבקה אותי שוב בחום גדול, הבטיחה שידאגו לנו וישמרו איתנו על קשר, ובעזרת השם יחזרו לחנוכת המקווה בקרוב.
בשבוע שעבר נפטר רבי יעקב שלום פישר. אנחנו בעיצומה של הבנייה, ולצערנו לא הספקנו עדיין לסיים את המקווה. עד ימיו האחרונים התעניין רבי שולם במצבו.
את הסיפור מחמם הלב הזה סיפרתי אצלם בשבעה, שהייתה גדולה בדיוק כפי שהוא היה. אחד מעשירי חסידות גור, בעל השליטה בשופרסל ואיש חסד עצום. כשסיימתי לספר קמה בחורה נוספת וסיפרה עוד סיפור חסד דומה, ואחריו עוד ועוד. וככל שהקשבתי לסיפורי החסד הרבים והמדהימים על דאגתו לאלמנות וליתומים, על המחשבה על כל פרט ופרט למען שמחתם ורווחתם – התברר לי איזו זכות הייתה לי ולנו שאדם מיוחד וצדיק צופף אותנו בצילו ופרש עלינו את חסותו.
אני מאמינה שעוד ישמעו רבות על איש החסד הענק הזה, ובימים האלו אני מרגישה חובה לפרסם את הדברים, ולתת לכולנו תקווה שהטוב עוד לא כלה מן העולם.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
