אם המקרה המצער היה מתרחש לפני שבועיים־שלושה, שגריר ארה"ב בישראל לא היה זוכה אפילו לאזכור קטן בשולי החדשות, בטח לא נדרש להתנצל על מעשיו הקשים. אבל לרוע המזל, האירוע המכונן הגיע מיד אחרי שהמשיח קפץ לפה לביקור קצר. במסגרת שבוע אחרית הימים כיכב השגריר דיוויד פרידמן בערוצי הטלוויזיה וחגג את העברת השגירות האמריקנית לבירת ישראל, היא ירושלים. ירצה או לא ירצה, הפנים הדי מוכרות שלו הפכו למוכרות ומסקרנות מדי. ואין דומה נפילתו של אח"ם בע"מ לנפילת אח"ם מדופלם.
לא, כבוד השגריר לא נתפס גונב, עושק או פוגע. הוא בסך הכול סייר ב"מכון אחיה", המסייע לילדים הסובלים מקשי למידה, וזכה למזכרת מפעיל בארגון – תמונה גדולה של ירושלים ובמרכזה בית המקדש במקום כיפת הסלע. תמונה שאפתנית משהו, יש שיאמרו ילדותית או אנכרוניסטית, אבל גם די משומשת. מדובר, לא עלינו, בתמונה שרצה ברשתות החברתיות בכל שנה בתשעת הימים כביטוי לגעגוע היהודי למקום השכינה. את הגעגוע הזה, יש ודאי כמה שיודעים, מביעים מדי יום היהודים המאמינים (ובהם גם פרידמן עצמו) בשלוש תפילות עמידה וברכת המזון אחת לפחות, רחמנא ליצלן. כן, העם היהודי מתגעגע למקום קרבה לאל, ויש כמה מבניו שלא מתביישים לנפנף בכיסופים האלה. מי ב"ותחזינה עינינו" או ב"ובנה ירושלים", ומי בתמונת אילוסטרציה מעוררת אמפתיה, גיחוך או כעס.
מרגע פרסום התמונה המלווה בחיוכו של פרידמן, נדרשו כל הנוגעים בדבר להביע חרטה – הן ארגון אחיה ("איש הצוות שאחראי לכך זוהה והתנצל") והן השגרירות האמריקנית ("מדיניות ארה"ב היא ברורה: אנו תומכים בסטטוס־קוו בנוגע להר הבית"). חבר הכנסת אחמד טיבי מהרשימה המשותפת לא בזבז זמן או הון פוליטי, ומיהר לצייץ בטוויטר ש"המטורף הזה (פרידמן) רוצה להביא שלום", כשהוא מבקש לסמן את השגריר כשנוי במחלוקת.
אכן, שבוע קשה עבר על חרדי המשיחיות בארץ הקודש, ואך מתבקש הוא שיעשו כל שביכולתם לפוצץ את הבועה. מבחינתם, הרבה יותר מדי מזל שיחק למחנה הלאומי. הרבה יותר מדי הצלחות כחול־לבן, לצד הצהרות משונות של אנשי דת חובבי ישראל. אותו טיבי לא מתיירא ולא מזועזע מסמל פת"ח – מפלגת השלטון של הפלסטינים – שמתפאר בשני רובים ורימון המרוחים על מפת ישראל כולה. לא, לא על שכם וירושלים, לא על עזה וחברון. ישראל כולה מהים לירדן – יפו ותל־אביב, חיפה וקריית־שמונה, אשקלון ונס־ציונה. זה הפרטנר, זה האגף המתון של הנרטיב הפלסטיני.
אבל מה שמותר לצד הערבי של הסכסוך, לא יעלה על הדעת בצד היהודי שלו. למוסלמי המקומי מותר לדבר על מחיקת ישראל ממפת העולם, ליהודי אסור לחלום על בית כנסת סמוך לאל־אקצא. עליית שרים וחברי כנסת להר הבית מוגדרת כעילה סבירה לפיצוץ כולל במזרח התיכון; ניסיונות רצח של יהודים בגבול עזה – מחאה לגיטימית, שלא לומר הומניטרית.
השגריר פרידמן לא היה צריך להתנצל. כמו רוב היהודים היושבים בציון או בתפוצות, כמיהתו לגאולה לא כוללת פעולות אופרטיביות לבניית בית המקדש, ובטח לא להרס אתרים מוסלמיים בהר הבית. ביום שאבו־מאזן המתאושש מחוליו צולם כשהוא קורא עיתון ובו קריקטורה אנטישמית למהדרין, קשה לקחת ברצינות את תקרית התמונה. בעולם הפוך כל כך, כשהשקר תופס כל חלקה טובה ומתבסס בחלונות הגבוהים מרמאללה ועד בריסל, מה נשאר לנו חוץ מלחכות למשיח?
לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
