הודעת הפרישה של חברת הכנסת ג'ידא רינאווי־זועבי ממרצ, בצהרי אתמול, תפסה את בנט לפיד וליברמן בדיון היערכות על תקציב המדינה יחד עם בכירי האוצר. הם כבר חשבו שהצליחו לייצב את הקואליציה או לפחות לתלות אותה על בלימה, נחושים לצלוח את כנס הקיץ עד לחוף המבטחים של הפגרה עם 60 ח"כים, אולי אפילו קריאה ראשונה של תקציב. אבל הפושים מאמצעי התקשורת הלמו בהם שוב: עוד פרישה של ח"כית שהם שומעים עליה מהעיתונאים. הדיון נמשך למראית עין, אבל כולם בחדר הבינו שזה נגמר. גם אם יצליחו לחסום שוב את הדימום, והם בהחלט מנסים, הוא יתפרץ תכף בנקודה אחרת.
נקודת התורפה שסומנה בקואליציה הייתה יום ירושלים, אך מראות העימותים עם המשטרה בהלוויית כתבת אל־ג'זירה זירזו את הקץ. אם רינאווי־זועבי תתמוך בפיזור הכנסת בשבוע הבא, בנט ינצח במרוץ הסמוי עם לפיד ויישאר בלשכת ראש הממשלה לתקופת הבחירות. באגף שמאל בקואליציה חשדו גם כך שההחלטה לקיים את ריקוד הדגלים במסלול המלא, כולל שער שכם, נועדה להטריף את רע"ם ולהשיג את אותה מטרה. רצף ההתרחשויות השבוע העלה את חשדם של חלק מהשרים שהוא פוזל לימין לקראת בחירות. עוד לפני ההחלטה על הריקודגלים הוא ביקר השבוע פעמיים בהתיישבות ביו"ש, באלקנה ובקידה. בדיונים הפנימיים הפגין קו לוחמני ונוקשה יותר מזה שמציעה מערכת הביטחון. גם הפרידה משמרית מאיר, היועצת המדינית שנדדה אתו למחוזות פוליטיים חדשים, נתפסת כחזרה אל הבייס.
ספק אם כל החשדות האלה מוצדקים. יותר משביקור בנט באלקנה יסייע לו לגבש בייס לעתיד, הוא עוזר לתקן רושם עגום שהצטבר עד כה. העובדה שראש ממשלה שהיה מנכ"ל מועצת יש"ע הגיע לביקור ראשון בהתיישבות רק אחרי כמעט שנה בתפקיד היא כתם על הכהונה שלו. גם העובדה שלא ביקר אצל משפחות הנרצחים בפיגועים העיבה עליו. ראשי ממשלה תמיד מיעטו בביקורים מהסוג הזה, אבל הרצף הרצחני, והטענות שהוא נמנע מכך בשל סירוב המשפחות, הניעו את בנט להתייצב במהירות בשטח, והוא בחר להגיע דווקא למשפחתו של לוחם הימ״מ נעם רז, שנפל בפעילות יזומה. ראש הממשלה הוזהר שישמע שם דברים קשים, גם אם לא בעוצמה ובחריפות שנאמרו בידי בנו של רז, אבל החליט להגיע בכל זאת, אולי גם בעקבות הביטחון שצבר מהדרך שבה נהג בתקרית בהר הרצל ביום הזיכרון. ביציאה מקידה צייץ בנט בטוויטר כי "זכותם המלאה של בני משפחתו של גיבור ישראל להשמיע בפניי את אשר על ליבם, תפקידי לשמוע ולהקשיב". לאחד ממלוויו אמר ביציאה: בלא מעט מהדברים הם גם צודקים. הוא התכוון לאופן הלחימה בטרור.
"יום שישי השחור", כפי שכינה אותו גורם בסביבת בנט, היה סוער גם במונחי לשכת ראש ממשלת ישראל: זמן קצר אחרי נפילת לוחם ימ"מ בג'נין, הגיעו מראות העימותים עם המשטרה בהלוויית עיתונאית אל־ג'זירה ששודרו לכל העולם (ובדיעבד גם זעזעו את הקואליציה באיחור של שבוע), אחריהן הגיעו גם תמונות מצעדה לאומנית בלוד ששטפו את הרשתות בישראל. בלב הסערה הביטחונית והמדינית הזאת פרסמה היועצת המדינית שמרית מאיר את הודעת הפרישה שלה, ואחריה גם מתן כהנא התפטר מהממשלה כדי לדחוק את כלפון מהכנסת.
הפרידות מכלפון וממאיר שונות במהותן, אך קשורות שתיהן בניסיון של בנט לשרוד גם במחיר חיתוכים כואבים. מחיר ההישרדות נהיה כבד: בנט נאלץ להעדיף את הצוות הפוליטי על פני היועצת המדינית. ושמרית מאיר לא הייתה עוד יועצת, היא הייתה שותפת סוד. מהירות הבזק שבה עזבה את תפקידה, אולי תפקיד חייה, מבלי לדחות את ההתפטרות עד אחרי ביקור ביידן בחודש הבא ועוד ברגעי השיא של המאבק בהסכם עם איראן – שבו קצרה הישגים לא מבוטלים מתחת למכ"ם, ובראשם העובדה שההסכם עצמו טרם נחתם – מלמדת על עוצמת ההדף בלשכה. גם מתנגדיה של שמרית מאיר מודים ביכולותיה המקצועיות, אבל דווקא כוחה הרב הפך אותה למבודדת. הלשכה לא התחלקה למחנות אלא למחנה. הדובר, ראש הסגל, מזכיר הממשלה, ובהמשך גם המזכ"צ וראש המל"ל, נקלעו כולם למסלול התנגשות איתה. בדרך כלל בנט העדיף את עמדתה על עמדתם, ולכן העובדה שלא מנע ממנה לעזוב מלמד על שינוי כיוון מסוים שלו, לא מהמרכז לימין, אלא מהגבהים המדיניים לשוחות הפוליטיות. אולי לקמפיין הבא.
במקום לתווך בין פוטין לזלנסקי ניסה בנט להשקיע את כוחו בניהול מפלגתו, כדי לוודא שאם הקואליציה תיפול זה לא יהיה באצבעות חברי ימינה: הדחת כלפון מהכנסת וסילוק סילמן מישיבת הסיעה אחרי שסירבה לענות כיצד תצביע אם מינוי מתן כהנא לשר יובא למליאה, הם מהלכים הישרדותיים בטווח הקצר אבל עשויים לפגוע בו בטווח הבינוני. כלפון חטף את המכה בהפתעה מוחלטת. כשנכנס ללשכת בנט בחמישי בלילה היה עסוק במשא ומתן עם אנשי אגף התקציבים לקראת הצעת חוק שלו למען העולים שהייתה אמורה להגיע לוועדת השרים לחקיקה ביום ראשון. כפי שאמר לו בנט, לא היה עליו מידע מודיעיני אלא רק פקפוק ביכולת עמידתו מול מכבש הלחצים שיופעל עליו. מי שנכווה בסילמן, שסיפקה אינספור סימנים והתרעות ערב פרישתה, שלא זכו להתייחסות, נזהר גם בכלפון שמפגין נאמנות.
כלפון נפגע מאוד. הוא עדיין חבר רשימה, ובתרחיש פוליטי מסוים עשוי היה לחזור לכנסת, הפעם לא כנורווגי. גם אחרי שהודח המשיך לטעון כי הוא מאמין בממשלה ותומך בה משיקולים לאומיים ולא אישיים, אבל בנט הבין היטב ששובו לכנסת פצוע ופגוע עלול להיות מסוכן לקואליציה. הוא זימן את כלפון לפגישה נוספת ביום ראשון, ומאז לא חלף יום בלי שיחת טלפון או התכתבות ביניהם. הוא גם הוזמן לישיבת הסיעה אך נעדר ממנה כי "היה עסוק בפינוי הלשכה".
מי שדווקא הגיעה לחדר, שוב, הייתה עידית סילמן. היא אמנם חתומה על הסדק הדרמטי בקואליציה אבל עדיין לא שברה באופן סופי את הכלים. בנט תכנן מראש את העימות איתה. הוא החליט לקיים הצבעה על מינוי כהנא שתדחק בסילמן לבחור צד. כשסירבה, ביקש ממנה לעזוב את החדר. את מבחן הנאמנות הזה הייתה אמורה לפגוש ביום שני הקרוב, המועד המיועד להצבעה על מינוי כהנא, אך ייתכן שחברת הכנסת רינאווי־זועבי חסכה לה את ההתלבטות. "רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר", ציטטה סילמן בסטטוס שפרסמה אתמול. הרווח וההצלה הם בעיקר לסילמן שלא רוצה להיות מוכרזת כפורשת. כדי להתחיל בהליך כזה דרושות כמה הצבעות שלה נגד הקואליציה. בינתיים לא נרשמו כאלה. אם הצבעתה הראשונה והאחרונה תהיה בעד פיזור הכנסת, ייתכן שתוכל להקדים ולהתפטר באופן שיאפשר לה לקבל שריון ברשימה קיימת בדרך לכנסת הבאה.
עוד מסימני הקץ ניתן היה למצוא בשובם של חוקי היסוד אל סדר היום. קואליציית 60 שמשתעשעת בשינוי חוקי יסוד לא עושה זאת מתוך עודף יציבות אלא כהכנה לבחירות. הקטטה שפרצה השבוע על רקע חוק הלאום בין שר האוצר ליברמן לשר הביטחון גנץ לא הייתה על ניסוח החוק, ששניהם קוראים לתקנו, אלא על הקול הדרוזי. ליברמן מכוון לקהל הזה, שמיוצג בישראל ביתנו בידי השר חאמד עמאר. לגנץ בכחול לבן יש את מופיד מרעי. עוצמת הדם הרע ביניהם, שנוגעת בסוף לפלח אלקטורלי לא משמעותי, מלמדת ששניהם העריכו כבר בתחילת השבוע כי הבחירות עשויות להתרגש בכל רגע.
גנץ, שמפלגתו הגישה שתי הצעות חוק בנושא לפני כמה חודשים, ראה כיצד ליברמן, בתזמון מושלם – עם פרסום שמו של סא"ל מחמוד חיר אל אדין, שנפל בפעולה בחאן יונס לפני שלוש שנים – גזר קרדיט על הנושא, ורתח. הוא הגיע כועס לישיבת הממשלה, ופרק את זעמו על ראש הממשלה בנט בטענה שאינו חולק עמו קרדיטים. רבים מדי שמעו את השיחה המביכה.
חוק היסוד השני שעלה השבוע לדיון ונגנז מיד בשל התנגדות איילת שקד, הוא חבילת "חוקי הנאשם" שמקדם אלי אבידר. עצם הדיון עליה מלמד על אי האמון שלו באורך ימיה של הקואליציה. יציאה קרובה ומסתמנת לבחירות, בשעה שנתניהו עדיין מנהיג את הליכוד ורושם הישגים גם בשדה המשפטי, היה תרחיש הבלהות של אבידר שנראה כעת קרוב להתגשמות. מוקדם לסכם אבל כבר עכשיו ברור שממשלת בנט־לפיד, כמו ממשלת נתניהו־גנץ לא הייתה פתרון למשבר הפוליטי בישראל. לכל היותר הפסקת התארגנות.
