לאחר פרישתה של יו"ר הקואליציה עידית סילמן עוד ניסתה הקואליציה לצופף שורות. את השבוע הראשון לפתיחת כנס הקיץ צלחה הקואליציה איכשהו, וכבר היה שם מי שחשב שאולי אפשר להמשיך ככה ימים, שבועות וחודשים, מכוח האינרציה או על אדי הדלק, העיקר להמשיך. אך הודעת הפרישה של חברת הכנסת ג'דא רינאווי־זועבי ממרצ הבהירה שאין יותר רוב לממשלה הנוכחית בכנסת, ואין לה לגיטימציה בציבור.
טיוטת החוק לפיזור הכנסת מוכנה כבר, ואם לא תהיינה הפתעות (או חרטות מצד זועבי) הוא יונח על שולחן הכנסת בשבוע הבא. אבל לימין כדאי לחשוב שוב אם באמת כדאי לו לפזר אותה. בכנסת הנוכחית יש רוב מוחלט של חברי כנסת ממפלגות ימין, בגוון כזה או אחר, ואין סיבה שלא תוקם ממשלת ימין כאן ועכשיו.
ביוני בשנה שעברה הפר נפתלי בנט כמעט את כל הבטחות הבחירות שלו ונכנס לממשלה עם יאיר לפיד, מרצ ורע"מ.
המטרה שקידשה לכאורה את האמצעים הפסולים הייתה להוציא את ישראל מהבוץ וממי האפסיים הפוליטיים שבהם דשדשנו, וכפי שהבטיח אז יו"ר ימינה "מקסימום נעשה כמה דברים טובים". כמעט שנה אחר כך אפשר להודות שהניסוי נכשל, הממשלה לא הייתה עשר מעלות ימינה, ובסופו של יום התקשתה לתפקד. לא בכדי עזבו אותה ח"כית אחת מהקצה הימני וח"כית אחת מהקצה השמאלי. אף צד לא היה מרוצה, וגם הציבור איבד בה את אמונו.
אבל כאמור, אין צורך בבחירות. הימין יכול לממש קואליציונית את הרוב המובהק שיש לו בכנסת הנוכחית. כן, בראשות נתניהו. עד כה היו קולות בימין, בעיקר מאגף הימין־מרכז, שהפנו את האצבע כלפי נתניהו, וקראו לו לעזוב את הזירה הפוליטית ולפנות את הדרך למנהיג ימין אחר שיוכל לגבש סביבות ממשלת ימין, אבל כעת, אחרי שראינו איך הסתיים הניסוי להקים "ממשלת שינוי", הגיע הזמן להפנות את הלחצים לעבר בכירי הימין האחרים: בנט, סער, ליברמן. נכבדיי, לפני שנה טענתם בלהט שעצריך לגלות אחריות ולעשות מעשים אמיצים כדי שהמדינה לא תידרדר לכאוס? אנא, נהגו כך עכשיו בעצמכם. ותרו על האגו, סתמו את האף והצטרפו לממשלת ימין רחבה ומובהקת.
ליברמן יכול להמשיך לכהן כשר האוצר ולהמשיך בעבודה הטובה שעשה עד כה. בנט יכול לקבל תפקיד של שר ביטחון, שדרוג מתפקיד שר הפנים בממשלת שמאל הצפוי לו, וגם שקד יכולה לקבל תפקיד מכובד בממשלה. אם גדעון סער מתקשה לבלוע את הגלולה המרה, הוא יכול לזוז במחילה הצידה, לפרוש באופן זמני מהחיים הפוליטיים, מהלך שכבר נקט בו בעבר וככל הנראה רק נבנה ממנו פוליטית, ולאפשר לחברי סיעתו להיכנס לממשלה. אין ספק שאלקין, הנדל, האוזר ושרן השכל יוכלו להשתלב בממשלת ימין באופן טבעי הרבה יותר מאשר בממשלה הנוכחית.
זאת תהיה ממשלה ימנית, טובה ויציבה. אף גורם בה לא יהיה לשון מאזניים והיא תפעל לקידום מדיניות ימנית בלי למשוך לאלף כיוונים שונים בו זמנית, ועם הרבה פחות לחצים. כל כך הרבה אתגרים עומדים לפתחנו: המצב הביטחוני המתערער, האינפלציה והעולם הגולש לכדי טלטלות כלכליות, הגרעין האיראני המתפתח, בעיית המשילות בנגב, בגליל ובהר הבית, מחירי הדיור המאמירים ועוד.
כבר שלוש שנים שהימין האידיאולוגי לוחץ על נתניהו לפנות את הזירה, אבל חלקים נרחבים מהעם מעוניינים בו כמנהיג, הרבה יותר מאשר אלה שתומכים בבנט, בלפיד ובגנץ גם יחד. אולי לפלג הימני בממשלה הנוכחית קשה לקבל אותו, אבל אחרי ניסיון השנה האחרונה אפשר לשאול אם הם באמת מעדיפים את ואליד טהא על פני בנימין נתניהו, ואיזה מחיר המדינה צריכה לשלם עבור הטינה האישית הזו.
