אני זוכר את הרגע הזה במדויק, בהיר וצלול, כאילו התרחש אתמול. השנה היא 2005, ואני פרח עיתונות צעיר שעובד במשרה מעניינת אך לא מתגמלת במיוחד בכלי תקשורת תל־אביבי וחילוני להפליא. אחד העיתונאים הבכירים שעבדו שם ושהתיידדתי איתו קרא אליי יום אחד לחדרו, והתבונן בי ממושכות. מה שמעתי, שאתה שוקל לעזוב למקור ראשון? אתה רוצה שאדבר עם המנכ"ל ושנמצא דרך להשאיר אותך פה?
לא הייתי מופתע שאותו בכיר שמע על ההצעה שקיבלתי כמה ימים קודם לכן, לעבור לעבוד בעיתון שמנוגד כמעט ב־180 מעלות למתרחש באותו כלי תקשורת שבו עבדתי. ביצת התקשורת קטנה, כולם מכירים את כולם ויודעים מה קורה במערכת מעבר לכביש, גם אם מדובר ביריב אידיאולוגי. אמרתי 'תודה, אבל כבר קיבלתי החלטה ואני אכן עוזב בסוף החודש'. הוא התעקש. צא לרחוב ותשאל מאה אנשים מה זה מקור ראשון, אולי שלושה ידעו. אתה משווה את זה למקום שבו אתה עובד עכשיו? וחוץ מזה, אתה יודע היטב מה מצבו של שוק התקשורת (אגב, הוא הורע מאז אפילו עוד יותר), סיכוי לא רע שעוד שנה־שנתיים תחזור על ארבע אל הרפת, כמאמר יענקלה רוטבליט ב"בלדה לעוזב קיבוץ". אני זוכר שהדפתי איכשהו את כל השאלות, המשכנו לדבר על נושאים אחרים, ובסוף אותו חודש אכן עזבתי והתחלתי לעבוד במקור ראשון.
העניין הוא שהעיתונאי הבכיר ההוא צדק בכל מילה. זה אכן היה המצב אז. ובעידן שבו עיתונאים ועיתונאיות דתיים החלו לחדור לעולם התקשורת החילוני ולהקים שם מאחזים בלתי חוקיים – לפחות בעיני האבות המייסדים – אני קמתי ועשיתי את הדרך ההפוכה. קשה לי להסביר את הצעד הזה במונחים רציונליים. כאמור, זה היה צעד שנגד כמעט כל היגיון ששלט אז. מקור ראשון היה עיתון צעיר, ששנים ספורות לפני כן נסגר פתע פתאום ואז שוב נפתח בהנהלה חדשה. מצבו הפיננסי לא היה איתן במיוחד, ושמועות אמרו שהבונוס הוא כשמקבלים משכורת 12. אבל משהו פנימי אמר לי שזה המקום שבו אצליח להתפתח ולהביע את דעותיי כמו שארצה, בלי התחשבנויות כאלה ואחרות. משהו אמר לי שהעיתון יהפוך לכזה שהרבה יותר משלושה מתוך מאה ברחוב יכירו. משהו קרא לי לבוא ולהתייצב, כי גם לציבור הלאומי והדתי מגיע עיתון שאנשים גאים להיות מנויים עליו. עיתון שאוכל לספר שאני עובד בו בלי להתחיל ולהתנצל בסגנון: "טוב אבל אני לא אחראי על המדור הזה והזה", "תשמע, זה לא ששואלים אותי לפני הדפסה של כל עמוד ועמוד". בקיצור: רציתי לכתוב בעיתון שגם הוריי וגם שכניי ישמחו להכניס הביתה בלי להתמודד עם דיסוננס דתי, פוליטי או אחר.
לשמחתי ולאושרי זה אכן מה שקרה. כל כך הרבה עבר על מקור ראשון מאז שרגליי דרכו בפעם הראשונה במשרדים בבית קלקא שבתל־אביב מתי שהוא באמצע העשור הראשון של האלף החדש. כל כך הרבה גלגולים, אנשים שבאו והלכו, מדורים שפרחו ונקטמו, מוספים שפרצו ונסגרו, והכול במטרה אסטרטגית ברורה אחת: שקו העלייה ימשיך כל העת. עלייה במוכרות הציבורית, עלייה במספר המנויים, עלייה בהשפעה על השיח הציבורי, עלייה באיכות הכתוב והמודפס, עלייה ברמת העיצוב. כל הדברים האלה – חלקם מדידים ברמה של נתונים קשיחים, וחלקם עולים משיחות אקראיות על העיתון עם אנשים שאינם שייכים לקהל היעד המיידי שלו או בתגובות ברשתות החברתיות – כלל לא היו ברורים מאליהם. אין לי מושג איך הרהבתי עוז להאמין בכך שזה יקרה, אי אז.
אני זוכר את הרגע שבו עורך העיתון דאז, אמנון לורד, הציע שאכתוב החל מהשבוע הבא טור שבועי בעיתון. זה היה מוזר. עבדתי בבית קלקא פחות משנה, וקיבלתי טור משלי בעמוד האחרון של דיוקן. אני זוכר את ההיסטריה הקלה אך הברורה שאפפה אותי בכל שבוע מחדש: זהו, הפעם באמת נגמר לי על מה לכתוב. בשבוע הבא יגלו את הבלוף וייגמר הסיפור. ואז הטור עבר שדרוג והתקדם לעמודים הראשונים במוסף, ליד הטור של חגי סגל, עמוד צמוד לעמוד. מי מילל ומי פילל, אני ליד חגי סגל.
ב־1102, כשמוניתי לסגן העורך הראשון של מוצש, לצד חברי אלעד טנא שהיה העורך הראשי, הטור עבר לשם. בתקופה ההיא ליהגתי אינסוף טורים על גידול ילדיי, על אנקדוטות מחיי היומיום וגם סאטירה חברתית שלא פעם דקרה – באהבה ובחיבה, אבל עדיין דקרה – תופעות כאלה ואחרות במגזר הדתי־לאומי. בשנים האחרונות הטור שוב עבר מקום, הפעם לכאן, בסוף עמודי החדשות. באופן טבעי גם סגנון הטור השתנה. בכל מאות הטורים הללו, מעולם אבל מעולם לא אמרו לי מה לכתוב, איך לכתוב ועל מה. ההפך, הפידבק מהעורכים השונים הוא אחד, קבוע ומתמשך: כתוב על מה שאתה חושב שקוראיך יתחברו אליו, היד על המקלדת חופשית לחלוטין. וזה, שתדעו, מאוד לא מובן מאליו.
לפני כמה חודשים פגשתי באירוע מסוים את אותו עיתונאי ותיק ובכיר מתחילת הטור. התחבקנו ארוכות וישבנו לדבר כמה דקות. הוא השתתק לרגע, הביט בי בעיניים בורקות, ואמר: "תשמע, אני קורא אותך כל שבוע. איזה כיף לראות מה נהיה ממך. ואתה יודע ממה אני הכי מרוצה? שהקשבת לי והלכת לעבוד במקור ראשון. מזל שבאת לדבר איתי אז, לפני שכמעט דחית את ההצעה שלהם".
