ההודעה על התפטרות השר מתן כהנא מהממשלה והדחתו של הח"כ הנורווגי יום־טוב כלפון מהכנסת, שנמסרה בסמיכות זמנים לבשורת האיוב על נפילתו של לוחם הימ"מ נועם רז ז"ל, עוררה ביקורת ציבורית רבה. היו שמתחו ביקורת על היחס שקיבל כלפון ממנהיגי מפלגתו למרות נאמנותו אליה, והיו גם אלה שלא אהבו את העיתוי. אחרים ביקרו את ההסברים המאולצים שניתנו למהלך. אך דיון מעמיק על עצם ההדחה, והשפעתו הרחבה של האירוע על התרבות הפוליטית הישראלית, לא התפתח. שאלות חשובות כדוגמת משמעותה של האפשרות להדחת ח"כ מכהן בידי מפלגתו, וכיצד היא משתלבת בתהליכים שעוברת הפוליטיקה המקומית שלנו – לא הונחו על סדר היום הציבורי.
עקרון העצמאות של חברי הכנסת, שנראה לנו לכאורה מובן מאליו, לא היה כזה מהרגע הראשון. לפני כ־71 שנה, בבוקר 3 באפריל 1951, התכנסו בבניין בית פרומין שבירושלים חברי ועדת הכנסת של הכנסת הראשונה לדיון שגרתי. על סדר היום הונחו ארבעה עניינים. שלושת הראשונים טכניים, כאלה שהדיון בהם הסתיים במהרה, ואילו הסעיף הרביעי היה טעון במיוחד: "שאלת חברותם של חברי הכנסת ע. ז'בוטינסקי וה. קוק".
ערי ז'בוטינסקי והלל קוק נבחרו לאסיפה המכוננת, שהפכה מיד לאחר כינוסה לכנסת הראשונה, במסגרת רשימת חרות שקיבלה בבחירות 14 מנדטים. אך בניגוד למרבית חברי הרשימה שהגיעו משורות הנהגת האצ"ל בארץ, ז'בוטינסקי וקוק נמנו בעבר עם קבוצת מקורביו של מנהיג הציונות הרוויזיוניסטית זאב ז'בוטינסקי, אביו של ערי. בין ז'בוטינסקי הבן וקוק להנהגת הסיעה התגלעו כמה של מחלוקות נוקבות, שבגללן הודיעו השניים בפברואר 1951 על פרישה מסיעת חרות. כל אחד מהם הכריז על היותו מעתה סיעת יחיד.
בחרות, כמובן, מאוד לא אהבו את הצעד, ובתגובה דרשו לבטל את חברותם של ז'בוטינסקי וקוק בכנסת, כשבידם לכאורה קלף מנצח. חבר הכנסת יוחנן בדר, ממנהיגי הסיעה, הגיש ליו"ר הכנסת יוסף שפרינצק מכתבי התפטרות מהאסיפה המכוננת שאותם הפקידו השניים בידי הסיעה עוד קודם לבחירות. בדר טען כי מכתבים אלו תקפים, ומשעה שהוגשו כחוק על ידי הסיעה ליו"ר הכנסת תמה חברותם של ז'בוטינסקי וקוק בכנסת והם נחשבים כמי שהתפטרו. שני הח"כים הסוררים טענו כי המכתבים, אשר נחתמו עוד קודם הבחירות, אינם מחייבים אותם כעת.
כדי להכריע במחלוקת זימנה ועדת הכנסת שני "מומחי משפט". את שר המשפטים פנחס רוזן ואת היועץ המשפטי לממשלה, חיים כהן (הפרדת הרשויות לא הייתה חזקה במיוחד באותם ימים). רוזן הסתמך על תקדימים מאסיפת הנבחרים של המוסדות הלאומיים לפני הקמת המדינה, ועל מקרה שאירע בפרלמנט הצרפתי ב־1879. מסקנתו הייתה: "ציר שנבחר אינו קשור עוד לשום הוראה של הבוחרים, על אחת כמה וכמה לא להוראות של המפלגות. הוא חופשי לגמרי. הוא צריך לפעול לפי מצפונו. החוק שלנו אינו יודע על התפטרות אחרת מזו שבאה מהנבחר בעצמו".
היועץ המשפטי לממשלה חיים כהן סבר תחילה שההתפטרות איננה בתוקף מטעמים פרוצדורליים, אך בהמשך הדיון חזר בו, והדיון הסתיים ללא החלטה. ועדת הכנסת נדרשה לנושא עוד כמה פעמים. עמדתו של רוזן, שלפיה חברי הכנסת עצמאיים לחלוטין משעה שנבחרו, זכתה בהמשך להסכמה נרחבת, אך הדיון הפך לתיאורטי משום שזמן לא ארוך אחר כך הכנסת הראשונה התפזרה. כעבור שנים ספורות נדרשה הכנסת לסוגיה במליאתה, וקיבעה את עמדתו של רוזן בחוק יסוד הכנסת. על פי החוק, רק חבר הכנסת רשאי להגיש את התפטרותו, באופן אישי, ומכתב ההתפטרות צריך להיחתם ביום ההגשה. בכך מנעה הכנסת מכאן ואילך כל תלות של חבר כנסת בסיעתו, והפכה את החברות בכנסת לאישית.
ואולם, בחלוף השנים עצמאות הח"כים הלכה ונשחקה. הצעד הראשון בכיוון נעשה בראשית שנות התשעים. אז חוקק התיקון לחוק יסוד הכנסת, המגביל את בחירתם מחדש לכנסת של ח"כים שפרשו מסיעתם. זהו התיקון שעלה לאחרונה לכותרות, בעקבות המהלך של הכרזת ח"כ עמיחי שיקלי כ"פורש" מסיעתו, ואשר על פי מקורות מהימנים נועד להרתיע את ח"כ עידית סילמן מלהצביע בעתיד נגד הקואליציה. אך למרות השחיקה המעשית, העיקרון לא נשבר. בין אם נדרוש לשבח את התיקון ובין אם לגנאי, הוא אינו מונע מחבר כנסת לכהן בכנסת שאליה נבחר, ויהא אופן הצבעתו בכל סוגיה שהיא אשר יהא.
והנה, בשנת 2015 נפל דבר. הכנסת תיקנה פעם נוספת את חוק יסוד הכנסת, במסגרת מה שכונה אז "החוק הנורווגי הקטן". מטרת החוק הייתה לסייע למפלגות הקטנות בקואליציית נתניהו להתמודד עם לחצים פנימיים, אך בפועל יצר לראשונה בכנסת מעמד חדש של חברי כנסת לא עצמאיים. על פי התיקון רשאי היה ח"כ אחד מכל מפלגה, המכהן כשר או כסגן שר, להתפטר מהכנסת, ובמקומו ייכנס אליה הבא בתור ברשימה. ואולם, אם חפץ בכך היה רשאי השר להתפטר ולחזור לכנסת על חשבון אותו ח"כ "נורווגי", ואחר כך להתמנות מחדש לשר בממשלה ולהותיר את הנורווגי הנ"ל מחוץ לכנסת.
בקדנציה ההיא, שבה הופעל החוק באופן מצומצם, השפעותיו על המערכת הפוליטית לא היו ניכרות. אולם ביוני 2020, הפך הנורווגי הקטן לנורווגי גדול, מספר חברי הכנסת שנכנסו לכנסת לפי החוק החדש זינק, והשפעתו על הנעשה במשכן הלכה והתבהרה. למעשה, למעלה משליש מחברי קואליציית בנט־לפיד הם ח"כים כאלו, נורווגיים, שהמשך כהונתם תלויה ברצון הטוב של סיעתם. ואם למישהו נראה היה שמדובר בתלות תיאורטית, באה הדחתו של ח"כ כלפון ולימדה אותנו שמדובר באפשרות מעשית ביותר.
לאור זאת הגיעה העת לשאול אם המציאות החדשה של כנסת ובה שני מעמדות, ח"כים שמקומם מובטח להם עד יומה האחרון של הכנסת, לעומת ח"כים התלויים בחסדיהם של אחרים, הגיונית ודמוקרטית? האם הפרת עקרון עצמאות הח"כים טובה לכנסת או הורסת אותה? ואולי כדאי לחזור ולעיין בפרשיית חברי הכנסת ז'בוטינסקי וקוק, ולתהות אם הדמוקרטיה הישראלית התקדמה מאז או דווקא נסוגה לאחור.
אמנה בסימן שאלה
אחרי שבועות ארוכים שבהם רק קומץ נודניקים התריעו מפני חתימה ישראלית על אמנת איסטנבול, התעוררה בשבועיים האחרונים גם דעת הקהל, ותודעת הסכנה חלחלה לכנסת ולחלק משרי הממשלה. כתבות וטורים עיתונאיים (בהם טורו החשוב של עמיתי יהודה יפרח בעיתון זה לפני שבועיים) הציפו את הבעייתיות שבחתימה על האמנה, ואת החשש מפגיעה ביכולתה של ישראל לגבש מדיניות עצמאית בתחומים רבים.
בדיון שנערך בוועדה לקידום מעמד האישה ושוויון מגדרי בכנסת הציג ד"ר יונה שרקי מהמרכז למדיניות הגירה ישראלית את ההשלכות האפשריות של סעיפי ההגירה, למשל בהקשר של מעמד פליטות על רקע מגדרי. שרקי ציין כי במצרים, שלישראל גבול יבשתי איתה, כ־80% מהנשים עוברות מילת נשים, מה שעשוי להקנות להן מעמד של פליטות בישראל. היו"ר, חברת הכנסת עאידה תומא־סלימאן, הביעה ספקנות באשר לנתונים, אך ח"כ פרופ' אלון טל התייצב לצד שרקי וציין שבדו"ח האו"ם לשנת 2020 עולה שהנתון חמור עוד יותר: 87 אחוזים.
בכנס שהתקיים ביוזמת ח"כ שמחה רוטמן הודגש גם הסיכון הנובע ממנגנון הפיקוח על המדינות החתומות על האמנה. רוטמן ציטט בפני המשתתפים פסקה הזויה מדו"ח של גוף הביקורת של האמנה על אחת ממדינות אירופה החברות בה. נכתב בה כי בבתי הספר באותה מדינה חסרים תכנים נגד המיתוס של אהבה רומנטית, ושהמיתוס הזה מביא לחוסר שוויוניות ולמערכות יחסים פוגעניות. דוברים אחרים בכנס הזכירו את הרקורד הבעייתי של חלק מהארגונים הקשורים לגוף הפיקוח על יישום האמנה, שבמקביל מהווים חלק מתנועת הדה־לגיטימציה למדינת ישראל.
בעקבות הדיון בוועדה והסערה שהחלה להסתמן הודיעה השבוע שרת הפנים איילת שקד לשר המשפטים גדעון סער כי היא מתנגדת נחרצות לחתימה. השר סער, המוביל את המהלך, ניאות גם הוא להיפגש עם הארגונים המתנגדים והטה אוזן לטענותיהם. גם שרים אחרים כבר נכונים לבחון את תמיכתם מחדש. כעת נותר רק לקוות שאף שאנחנו כבר בדקה ה־90, הממשלה תתעשת והמהלך המסוכן של חתימה על האמנה אכן ייבלם.
