לפני כמה חודשים פגשתי במקרה את אחד הפעילים המרכזיים של הישיבה בחומש. "אתם הופכים את המאבק למען חומש למאבק נגד הממשלה", אמרתי לו. "חומש חשובה לי, אבל אסור להפוך אותה מערך לאמצעי פוליטי לניגוח הממשלה", טענתי. "מה אני יכול לעשות", הוא השיב, "זה מה שדורש מאתנו הצד השני", כשהוא מתכוון לכך שאנשי האופוזיציה מתנים את הצטרפותם למאבק למען חומש בכך שהוא יהיה חלק ממאבקם להפלת הממשלה. "אם כך", עניתי לו, "תיאבקו בלעדיי".
על רקע הכניסה לבית התקומה בחברון אמר השבוע ח"כ בצלאל סמוטריץ': "בנט וגנץ הורו לפנות את בית התקומה עוד היום. פינוי, אם יקרה חלילה, יהיה על הידיים של כל אחד ואחת מחברי הקואליציה הרעה הזו". ההתיישבות בחברון חשובה יותר מהמאבק המפלגתי של סמוטריץ "בקואליציה הרעה הזו". אותו מאבק ניטש עליה גם בימי הקואליציה הרעה הקודמת. גם על אכלוסם של בית השלום, בית המכפלה, בית רחל ובית לאה התחולל מאבק. טעות להפוך את המאבק על חברון למאבק מפלגתי. ההתיישבות חייבת להישאר מעל הכול.
בשבוע שעבר קרא ראש מועצת בנימין ישראל גנץ "להילחם בהקפאת הבנייה ביו"ש עד הפלת הממשלה". גנץ מייחל לחזרת נתניהו לשלטון ומעדיף לשכוח שמדיניות הקפאת הבנייה ביו"ש היא המצאה אישית שלו. אף שהיה יכול לבנות בלי סוף ביו"ש, במיוחד בארבע השנים של שלטון טראמפ, הוא העדיף לשחרר אישורי בנייה במשורה, בקמצנות, רק אחרי לחצים ותחנונים רבים ולצרכיו הפוליטיים בלבד. הציונות הדתית הייתה בכיס שלו והוא העדיף להחזיק אותה קצר ועל הברכיים. ובכל זאת, גנץ מעדיף לגייס את ההתיישבות ככלי פוליטי במאבק לחזרתו של נתניהו לשלטון, ולהפוך אותה מערך שאמור להיות מעל הפוליטיקה העסקנית, לכלי פוליטי לניגוח הממשלה.
קוצר הראות של חלק מראשי מועצת יש"ע בימינו אינו חדש. ההתנגדות הקולנית של רבים מהם ל"עסקת המאה" העידה שמדובר בעסקנים. בן־גוריון לא היה מחמיץ הזדמנות כזו. אבל בן־גוריון היה מנהיג, לא עסקן. הוא היה אידאליסט פרגמטי, לא אדם של "הכול או לא כלום", ובזכות התבונה המדינית הזו קמה מדינת ישראל. במקום להתמרמר היום על מיעוט מספר אישורי הבנייה, ייתכן שהם היו יכולים לחגוג ריבונות שלמה ברוב ההתיישבות, ולהיאבק רק על מה שעדיין לא הושג.
קוצר הראות של חלק מראשי מועצת יש"ע הוא לא רק מדיני אלא גם פוליטי. במקום להצטרף למסע הרדיפה, הנקמה ורצח האופי של נתניהו וסמוטריץ' כלפי ראש הממשלה נפתלי בנט, הם היו יכולים בעת הקמת הממשלה ללחוץ על סמוטריץ' להצטרף אליה. כך לא רק שהממשלה לא הייתה תלויה ברע"ם, אלא שההתיישבות הייתה חלק מרכזי שלה. במקום לארגן ולממן הפגנות ומחאות, ידיהם היו יכולות להיות עמוסות עבודה בתחומי הבנייה והקליטה, מה שלא קרה ולא יקרה לעולם תחת שלטון הליכוד ונתניהו. יותר מכך, במקרה כזה יאיר לפיד ובני גנץ בכבודם ובעצמם היו באים לגזור סרטים בהתיישבות. אמת, מוסי רז היה ממשיך לפמפם את סיסמאותיו הישנות, אבל החלקים הציוניים של השמאל, ובעיקר תומכי יש עתיד וכחול לבן, היו מתחילים להזדהות עם ההתיישבות ביש"ע, שכן כידוע אחרי המעשים הולכים הלבבות. מהלך כזה היה מגשים את השאיפה ההיסטורית של מפעל ההתיישבות: להתנחל בלבבות.
אבל ראשי מועצת יש"ע מתקשים לחשוב מחוץ לקופסה. במקום להשתמש בהזדמנות הפוליטית שנוצרה כדי להפוך את ההתיישבות ביש"ע להסכמה לאומית, הם הופכים אותה שוב לסלע מחלוקת. במקום שתומכי השמאל הציוני ימצאו עצמם פועלים למען ההתיישבות ומכירים בה, אם לא להלכה הרי למעשה, הם הופכים אותם שוב למתנגדיה.
למעלה מחמישים שנה עברו מאז ראשית ההתיישבות. דור המייסדים פורצי הדרך שהובילו אותה התחלף בדור של עסקנים ופוליטיקאים מתלהמים. כשחנן פורת ז"ל קרא בזמנו "את אחיי אנוכי מבקש", וכשהרב יואל בן נון יבדל"א קרא "להתנחל בלבבות", הם הבינו שההתיישבות היא עניין כלל־ישראלי ועליה לשאוף להיות על־מפלגתית. ירידת הדורות. אבל אל חשש, ההתיישבות בארץ ישראל תנצח. גם את הפוליטיקאים שמנופפים בה וגם את עסקניה.