אין דבר המסמל את השינוי שעברה החברה הישראלית מימי הבראשית שלה ועד ימינו יותר מהשינוי הדרמטי בדרך ציונו של ל"ג בעומר. גיבורו של ל"ג בעומר בילדותנו היה בר־כוכבא, שסימל את הציונות הנוטלת את גורלו של עם ישראל בידיה ונלחמת על עתידו גם כשיחסי הכוחות הם בלתי אפשריים. לימים יצא פרופ' יהושפט הרכבי, ובעקבותיו עוד רבים, כנגד בר־כוכבא והפך אותו לסמל של לאומנות הרפתקנית, המסכנת את הגורל היהודי, "בן כוזיבא".
היה כמובן צדק היסטורי בביקורת על האיש בר־כוכבא. הוא לקח על עצמו יומרה מסוכנת להילחם במעצמה הגדולה והחזקה ביותר של אותם ימים, כאשר אנשי יהודה עדיין שבורים מכישלון המרד הגדול, רק 60 שנה קודם לכן. כישלונו של בר־כוכבא היה צפוי, והוא גרר איתו פגיעה אנושה נוספת בשארית העצמאות היהודית שעוד נותרה לפליטה אחרי המרד הגדול.
מבקריו המודרניים של בר־כוכבא הבינו בהיסטוריה, אבל לא בחינוך ובחשיבותם של סמלים וגיבורים בתהליך החינוכי. אנשי הציונות שהעלו את בר־כוכבא על נס ידעו כמובן שהמרד שלו נכשל. הם לא ביקשו לשאוב ממנו את מודל הכישלון אלא את הערכים שבשמם נלחם. וההיסטוריה האנושית יודעת שאין דרך טובה יותר להלהיב בני אדם לרעיון כלשהו מאשר להשתמש בדמויות המופת שמסרו את נפשם למען אותו רעיון.
כשאנשי זכויות האזרח במערב משתמשים כמודל מופתי בדמותו של מרטין לותר קינג, הם אינם מתכוונים לומר שהם מקווים להירצח על ידי גזען חולני. הם לוקחים מקינג לא את מותו, אלא את מופת החיים שהקדיש למען הרעיון שבער בו. גם מי שראו בבר־כוכבא מופת ציוני ביקשו ללמוד לא את מותו, אלא את המאבק חסר הפשרות על עצמאות יהודית. 1816 שנים אחרי הכרזת המרד, הכריז דוד בן־גוריון על מדינה יהודית עצמאית בשם אותו ערך בדיוק, אף שיגאל ידין, הרמטכ"ל בפועל, העריך בפניו שסיכויי ההישרדות הם "פיפטי פיפטי".
לוואקום שהותיר סילוקו של בר־כוכבא מהסיפור הישראלי נכנסה דמות מופת מסוג אחר לגמרי: רבי שמעון בר יוחאי – התנא שלו מייחסת המסורת היהודית (והמחקר חולק עליה מכול וכול) את חיבורו של ספר הזוהר, ספר היסוד של המיסטיקה היהודית. זאת ועוד: מסורת ל"ג בעומר העכשווית איננה דורשת מהדוגלים בה לציין את החג במעשה גדול של לימוד מעמיק בספר הזוהר ובתורת הקבלה. היא מסתפקת במעשה הדתי הקל והפשוט ביותר: עלייה לקברו של רשב"י, שהיא כשלעצמה אמורה להבטיח "ישועות" מכל סוג.
והנה לפנינו הסיפור הישראלי כולו בקליפת אגוז: תרבות של מעשה אקטיבי, שדרשה מאנשיה לסכן את כל היקר להם למען עתיד האומה, הפכה תוך כמה עשרות שנים לתרבות שמבטיחה ישועות באמצעות תפילה לצידו של קבר. לא במקרה, את תרבות קבר רשב"י מובילה היהדות החרדית; זו היהדות שדחתה מלכתחילה את אופציית השיבה לבר־כוכבא והעדיפה המתנה פסיבית לבוא המשיח. והיום, על גבם של ממשיכי בר־כוכבא, היא הולכת ומנחילה לחברה הישראלית לא את תרבותו של רשב"י, אלא את תרבות קבר רשב"י.
הסכנה הגדולה ביותר הנובעת מהחלפת תרבות בר־כוכבא בתרבות קבר רשב"י איננה החלפת אקטיביזם בתפיסה פסיבית. גם בחברה הישראלית של היום יש הרבה רוח של יוזמה ומעשה. אדרבה, היזמות הזו הולכת וחודרת גם לליבה של החברה החרדית עצמה. הסכנה הגדולה מצויה בשאלת האחריות. באופן פרדוקסלי, ממשיכיו המודרניים של בר־כוכבא למדו ממנו את לקח היהירות, וביקשו לנהל את מלחמתו האקטיביסטית העכשווית של עם ישראל דווקא בזהירות מירבית – בעיקר בתחום שבו נכשל בר כוכבא עצמו: זהירות להסתפק בהישגים קטנים, חלקיים, ולא להיתפס לתחושות גאולה משיחיות ומסוכנות.
ואילו יוצרי תרבות קבר רשב"י, הן בתפיסתם לגבי מערכת היחסים בתוך עם ישראל והן לגבי יחסי ישראל והאומות, מתגלים דווקא כמשיחיים האמיתיים. אלה שבטוחים ש"מי שמאמין לא מפחד", וישועת ה' תינתן כהרף עין אם רק תאמר את התפילות הנכונות ליד הקברים הנכונים. המתיימרים להמשיך את רבי שמעון בר יוחאי הם שמובילים כיום את המשיחיות המסוכנת של שמעון בן כוזיבא.
