ירושלים, בירת ישראל, היא העיר ששטחה הפיזי הוא הגדול בישראל ועם מספר התושבים הגדול במדינה. שלל המגזרים המרכיבים את הפסיפס החברתי בעיר הם חלק מהותי מהדי.אנ.איי שלה כבר שלושת-אלפים שנה. אבל בירושלים אין רוב לאף קבוצה.
כולנו בתודעת מיעוט ונראה כי האתגר הגדול לכל מגזר הוא להסתפק בכך, לא לשאוף ולא לפעול להפיכת הרוב, אלא לקדם את הטוב המשותף שבו לכולם יש מקום. רק כך ניתן יהיה לממש את החזון לעיר של "כל ישראל חברים", לעיר שהיא בית תפילה לכל העמים.
הטוב המשותף בעיר בא לידי ביטוי בעיקר בחיי היומיום ובדברים הקטנים, לא באירועים גדולים כמו מרתון, מצעד או תפילה המונית. דמיינו בניין עם מגוון תושבים שיחד מדליקים נרות חנוכה: המפגש יוצר היכרות ומאפשר בניית ערבות הדדית, ערבות שמובילה לתחושת ביטחון; כזו שמאפשרת להרגיש בנוח לבקש כוס סוכר, או לדפוק על דלת השכן הקשיש ולדרוש בשלומו. זה הבניין שלי.
בשנים האחרונות, ממש ניתן להבחין בתופעה ייחודית של יצירת קהילות בירושלים. קהילות שאינן בהכרח סביב בית כנסת (מכל סוג וזרם), קהילות מחוץ למרחב הווירטואלי. קהילות אחרות, המאפשרות לחברים בהן להיות אינדיבידואליים ובאותה הנשימה להרגיש חלק ממשהו גדול יותר. רבים מאיתנו, פעילי החברה האזרחית ותושבים חדשים יחסית, לא דור תשיעי בעיר. משפחותינו המורחבות לא מתגוררות בירושלים ואם אנחנו רוצים להיות שייכים עלינו ליצור את השייכות.
ואנחנו יוצרים. קהילות הורים, שחלמו על בית ספר ייחודי שעוד לא היה קיים בשכונה, ובסיועה של העירייה הקימו בית ספר כזה ובנו סביבו קהילה שבה ההורים והצוות מעורבים וחולקים תפיסת חינוך אחת. קהילות של צעירים וצעירות, שרוצים להישאר בעיר אחרי הלימודים באוניברסיטה, ויוצרים לעצמם מרחבים למפגש ותרבות חדשה. אפילו קהילות סביב פאבים ובתי קפה קואופרטיביים בשכונות, שיוצרים תושבים שכבר לא גרים במרכז העיר ורוצים להגיע לפאב בהליכה עם נעלי בית. התושבים הם המקימים, הם חברי הקואופרטיב והבעלים שלו, הם ממלאים משמרות ובעיקר – הם יוצרים סביבו חיי חברה ותרבות. נכון להיום קיימות כבר שבע קהילות כאלה!
ויש גם קהילות חיים, אחת מהן היא הקהילה שבה אני חיה בשכונת קריית היובל. קהילה שנבנתה לפני למעלה משבע-עשרה שנים, עם סטודנטים וסטודנטיות חלקם יוצאי קיבוצים וישובים שרצו גם וגם, גם להמשיך לגור בירושלים וגם חיי קהילה. וכך, חברי הקהילה מתגוררים בבניין אחד, כמשפחות שצמחו יחד והיום הן יותר חמולה מקבוצת חברים. קהילה חדשה ומחויבת לטוב משותף.
וכך, אט אט, ירושלים, עיר של מיליון תושבים, הפכה להיות תשובה קהילתית. עיר שהיא קהילה של קהילות, שבה אפשר להיות גם אנונימי וגם מאד שייך. היום אנחנו חוגגים את חגה – יום ירושלים, חוגגים את החיבורים והסובלנות של העיר ומאחלים לה שכן ירבו!
הכותבת היא מנכ"לית רשות הרבים – הפורום הירושלמי לארגוני יהדות ישראלית
