לקריאת הפרקים הקודמים:
כבר במטווחים ובתרגילי הפרט־חוליה אפשר היה לראות איך מנו וגבריאל מסתכסכים. זה התחיל במשהו קטן, ברגע שבו היה צריך לקרוא למישהו שיבוא לעשות תורנות מטבח כי אחרת הנגד לא מוכן להוריד להם אוכל. בבסיסים האימון הרגילים הצבא כבר הפריט את המטבח, אבל הם עמדו לעשות קו בצפון, והבסיס הרגיל היה עמוס, ומפה לשם הפלוגה מצאה את עצמה בבסיס חטיבתי אזורי רגיל. בבסיסים כאלה יש אדם בשם יקוב שיושב בכניסה למטבח ושותה קפה שחור ומעשן וגולל בפייסבוק, וכשמבקשים ממנו אוכל הוא אומר "שלחתם תורן?" ומוסיף "אם אין תורן אין אוכל", ואף אחד לא מעז להגיד לו כלום. וגם שם היה יקוב אחד כזה.
אחרי שיקוב נפנף אותו חזר יוני הרס"פ לפריקסט של האימונים ואמר למנו נו, תמצא מישהו שילך, כולם פה גוועים מרעב ויש לי המון עבודה לעשות, ומנו ישר הלך לגבריאל ואמר לו עזוב אותך מהמטווחים כפרה, ממילא אתה לא יודע לירות, בוא תעשה מטבח. וגבריאל, שאת הסדיר שלו עשה כחייל בודד, קילל את אמא ואת אחות של מנו, ומנו דחף אותו קצת, ואלמלא אולג המ"פ היה שם ואומר "טוב נו, די, הילדים שלי לא רבים ככה", אלמלא הוא – כנראה שום דבר לא היה קורה, אבל אי אפשר באמת לדעת.
בכל הזמן הזה הצעיר החדש ישב בצד ולא דיבר. זה היה הגיוני. אין סיבה להכניס ראש למריבה של שני אנשים שאתה לא מכיר את ההיסטוריה שלהם, אבל הוא לא דיבר גם לא לפני ולא אחרי. דביר עם הפאות ניסה לדבר איתו ביום הראשון, אבל הוא לא היה בעניין. הוא המהם לגבי רוב השאלות, ורק אמר שבסדיר קראו לו סטפן. זה לא היה השם האמיתי שלו; אולג המ"פ הסתכל עליו בהתחיילות וסימן לעצמו ברשימות שזה מתן. היו כבר שלושה מתן בפלוגה, וזה היה הרביעי, אז זה היה בסדר לקרוא לו סטפן. סטפן התיישב עליו טוב, משום מה. הצביע בצורה נכונה על הזרות שלו, על חתימת השפם, על הקומה החצי־שפופה, המבט שאמור היה להתחבא תחת מצחיית כובע. החבר'ה שלו בסדיר הבינו משהו, כנראה.
אולג המ"פ רשם לעצמו לדבר איתו. בדרך כלל צעירים לא נחתו ישר לקו, אלא לאיזה יומיים הכנה איפשהו בצאלים, יומיים שהיה בהם זמן לשבת רגע, להדגים פריסת זחל או איזה שיעור תודעת אויב, אבל הצעיר החדש נחת בדיוק לקו, ואולג לא הספיק לשמוע מי הוא ומה הוא. הימים של האימון לפני העלייה לקו היו די מטורללים, אולג לא הספיק לדבר איתו והצעיר החדש לא דיבר מיוזמתו.
משהו בו מוזר, אמר דניאל למתן. הם הסתערו יחד בתרגיל החוליה וצעקו "אש אש אש". הנשקים שלהם לא היו חדשים ואפשר היה לראות שנים של מחיקת שמות וכתיבת שמות על המאחורה של הקת, אבל הם התיישבו עליהם היטב, השתלבו במדים, בקפה השחור שרתח תמידית בפינת הפריקסט, בליבוביץ' שהראה לכולם סרטונים גסים מהפלאפון שלו בזמן שלא תירגל. זה לא היה בסיס אימונים רגיל, ולכן הם אילתרו איזו פינה בשטח האש ליד הבסיס, והמשיכו את אותה תחושת זמן תמידית שנמשכת ממילואים למילואים, כאילו דבר לא השתנה וכולם כאן עדיין בני עשרים ואחת, השתחררו הרגע. כולם צחקו, שתו קפה, עישנו סיגריות, קיללו, דיברו על העבודה והאישה (כל הנשים הפכו להיות "האישה", זו שבבית). רק הצעיר החדש ישב בצד.
ולכן הוא היה הראשון שנשלח למטבח. יוני הניח לו יד על הכתף ואמר מה קורה אחי, וסטפן הרים עיניים ואמר בסדר, ויוני אמר תגיד, מתאים לך לעלות מטבח? החבר'ה פה רעבים וביקשו איזה תורן. וסטפן אמר טוב, והוא לקח את הנשק שלו מהרצפה ועלה להאמר שיוני גירד מהימ"חים ונסע לבסיס, ובבסיס הוא נכנס לחדר האוכל ומשם למטבח ובמטבח הסתכל עליו יקוב מלמעלה למטה, וחייך חיוך שכזה מתחת לזיפים ואמר אתה, אתה תלך לחדר האוכל של הקצינים. כי זה היה בסיס כזה שהיה בו חדר אוכל של קצינים, ושם הקצינים של המפקדה החטיבתית היו יכולים לאכול אוכל שמוגש להם ישירות על השולחן בלי לעמוד בבופה ביחד עם החיילים שלהם. וסטפן הנהן ואמר טוב, והוא הניח את הנשק במשרד של יקוב והוריד את החולצת ב' והלך לחדר האוכל של הקצינים, ובינתיים יוני אסף אוכל בשביל כל הפלוגה.
חדר האוכל של הקצינים התמלא לאט לאט בקצינים שישבו ואכלו, וסטפן עמד בצד והגיש אוכל כשהיה צריך. הייתה שם חיילת אחת ג'ינג'ית שהייתה איתו, קראו לה מיטל, והיא כל הזמן צחקה קצת יותר מדי לקצינים. המג"ד לא הסתכל עליה וגם המח"ט הסתכל עליה רק פעם אחת, אבל היו כמה קצינים צעירים יותר, סרנים ורבי סרנים, שהעיפו עליה מבטים, והיה נראה שמיטל מוחמאת מהמבטים האלה אבל גם מוטרדת מהם. היא הייתה אמורה לעבוד ביחד עם סטפן, להגיש את האוכל ולנקות בסוף, אבל די בהתחלת העבודה היא נעלמה ביחד עם איזה סרן אחד, וחזרה רק לקראת סוף המשמרת, אחרי שכל הקצינים עברו שם, אכלו, השאירו אוכל על הצלחות ואת הצלחות על השולחן והלכו להם. לא כל הקצינים, כמובן, חלקם פינו את האוכל לפח ולניקיון, אבל חלק ניכר מהם השאיר.
וכשמיטל חזרה היה ברור שהיא בכתה. לא ברור אם בכי קורע לב אבל בכי, ללא ספק. הגופיה הלבנה שלה הייתה קצת קרועה ומחוץ למכנסיים, והיא עצמה לא הייתה בפוקוס. סטפן לא אמר לה כלום לא לפני ולא אחרי, שום דבר חוץ מלהגיד "היי, אני סטפן". הוא התלבט אם הוא צריך להגיד משהו למישהו, ואולי צריך לדווח על הסיפור הזה לאיזו יועצת רמטכ"ל לענייני נשים, ובינתיים ניקה וסידר ושטף וארגן את חדר האוכל של הקצינים לבדו, ולא אמר כלום. מיטל ישבה שם וגלשה בפלאפון ובסוף אמרה לו "תגיד, מה הסיפור שלך?"
וסטפן אמר "מה זאת אומרת?"
ומיטל אמרה "לויודעת, אתה שותק כאילו מה. אתה מפה? מהקשר?"
וסטפן אמר "לא לא, אני מילואימניק".
ומיטל אמרה "לא ידעתי שגם במילואים עושים מטבחים".
וסטפן אמר "כן, מה לעשות. מישהו צריך לעשות את העבודה השחורה" וחייך קצת.
ומיטל אמרה "לפחות אני לא אעשה מילואים, אצלי יהיה לזה סוף", והיא משכה בכתפיים וקמה מהכיסא.
סטפן רצה לגשת ולהגיד לה "תשמעי, אולי תדברי עם איזה קצינה או אחראית? זה לא אמור להיות ככה. זה יחסי מרות", אבל חשש שהיא תסתכל עליו ותגיד "מה אתה יודע," מה שנכון. מה הוא יודע. מילואימניק שנוחת בפלוגה שהוא לא מכיר בה אף אחד, בצבא שהוא לא מכיר בו אף אחד. ולכן לא ניגש. אם זה היה באזרחות הסיפור היה שונה לחלוטין. כבר קרה שהוא צעק על איזה איש באוטובוס שנגע במישהי, והאיש הזה ירד, וסטפן הרגיש גיבור ליום אחד, אבל הסיפור הזה של הצבא היה שונה, ולכן הוא לא אמר כלום.
הוא יצא מחדר האוכל סביב שלש בצהריים. אחרי שיקוב החזיר לו את הנשק ואמר "אצלי אין משחקים. מילואימניק, חייל, כולם אוכלים את אותו החרא". הוא יצא החוצה וראה את מיטל מחבקת את הקצין ההוא, שלא היה נראה כל כך בעניין שלה, וחשב לעצמו אולי הוא לא הבין את הסיפור בכלל, ולכן אפילו לא הנהן אליה לשלום ופשוט התקשר ליוני הרס"פ שיבוא לאסוף אותו. יוני בא אחרי חצי שעה, זרק לו קסדה ואמר "מה, איך היה?"
"היה בסדר," אמר סטפן.
"יופי," אמר יוני, "אכלת?"
"כן," אמר סטפן.
"יופי," אמר יוני, "יופי".
הם נסעו בשתיקה לאזור לינת הלילה, שם הוריד אותו יוני ואמר לו ללכת לאסוף קיטבג עם ציוד שדניאל הכין לו. תבדוק שכל הציוד שלך שם, הוא אמר. אנשים פה אנשים טובים אבל כולם יכולים לשכוח איזו מימיה או משהו, אבל אז הסתבר שדניאל לא הכין לו קיטבג כי הוא שכח, או שאף אחד לא אמר לו, ושבאופן כללי אף אחד לא שם לב לא שהוא הלך לתורנות מטבח ולא שהוא חזר. וסטפן הלך למחסנים של הפלוגה ואסף שם ציוד, ואחר כך סחב את הציוד חזרה למטווח, וישב בצד עד שהגיע הזמן שלו להתאמן, ואחר כך התאמן.
בלילה היה ערב פלוגה, שם מכובס ל"אנשים אוכלים משהו שהוא לא קוטג' עם ירקות חתוכים". מנו ויוני הכינו נקניקיות בלחמניה לכולם, ויוני הודיע שזה רק טריילר לקראת הערבים בקו שהולכים להיות מפנקים לאללה כמו שרק הפלוגה שלהם יודעת, ואולג המ"פ עמד שם ואמר שהוא שמח שהפלוגה הזו הולכת להיות ביחד בקו הזה. קו לא מורכב אבל גם לא פשוט, והפלוגה הזו לגמרי יודעת מה היא עושה. ושהוא מאמין שהגיבוש הפלוגתי יתעצם במהלך החודש הקרוב, וכבר עכשיו זו פלוגה מאוחדת, אולי הכי מגובשת בגדוד או בחטיבה, וככה צריך להיות.
ובלילה שכב סטפן על המיטה הצרפתית בתוך שק"ש צבאי קצת מאובק, ופתח את האינסטגרם כדי לראות איך החברים והחברות שלו בירושלים ממשיכים לחיות ולצאת ולבלות, והוא רצה לכתוב להם משהו שישימו לב וירחמו עליו, אבל הרגיש לא קשור. ופתאום הלילה התפרש מעליו, והוא הרגיש זרות גדולה מאוד, זרות לאנשים שסביבו שלא הכיר, ולמרחב הזה שהיה זר לשגרה היומיומית שלו, ולצבא כולו ואפילו לאדמה ולארץ כולה, הכל היה לו זר ומוזר מאוד, וכך עצם את עיניו ונרדם.
ובבוקר התברר שהארנק של מתן נעלם.
