הילדים של נדב לא במיטבם. הם חטפו וירוס ומצאו את עצמם מקיאים את האבטיח שהחליטו לאכול ביום שישי. אז פתרתי אותם ממטלות הבית הקבועות שלהם, הכנתי מרק עוף זך עם הרבה אבקת מרק ומלח כדי להחזיר להם מלחים לגוף, אורז לבן פשוט והטלתי וטו על אכילת פירות וירקות.
מזמן לא הייתי צריכה לחזור להוראות האלה של הרופאה של הבכור שלי. טוב שהן נשארות בראש לתמיד.
ישבתי עם שניהם על הספה והסברתי להם שלא האבטיח אשם, הוא לא מקולקל. זה פשוט וירוס וזה יעבור. "בינתיים אתם צריכים לנוח, לעשות אמבטיה ארוכה, ולאכול דברים שיקלו עליכם". היה ריח של קיא בשירותים, משהו שאני לא יכולה לסבול גם כשהוא שלי או כשמדובר בילדים שלי. בכל זאת, כיבסתי להם באהבה את הבגדים והמצעים שהתלכלכו. וכך כשאני עומדת ליד מכונת הכביסה, נזכרתי ביום בו הבת שלי חלתה.
התחתנו חודש או חודשיים קודם לכן. הכול היה טרי וחדש. הייתי אז מורה במשרה מלאה ובשבילי לקחת יום חופש, היה ייהרג ובל יעבור. הילדה שלי, אז בת 12, נשארה עם נדב בבית. כשהיא הקיאה בסלון הוא ניקה הכול בלי להניד עפעף. מסתבר שיש משהו ברגעי החולשה והחולי, שכמה שהם לא נעימים, הם יכולים ליצור חיבור עמוק.
בשבוע שעבר יצאתי עם החייל שלי לקניות לקראת קורס פיקוד שהוא יוצא אליו. כשחזרנו הביתה נתקענו בפקק ארוך מאד. השעה כבר הייתה לקראת תשע בערב, את הבת הקטנה שלי עוד לא קילחתי. כשהגענו הביתה לקראת עשר בלילה, מצאתי את הקטנטונת שלי מקולחת, מסורקת ואפילו אחרי בדיקת כינים. הסתכלתי על לילוש, הבת של נדב, ואמרתי לה "שתדעי שאת מצילת חיים". לה זה היה מובן מאליו אבל לי לא. היא הרי לא חייבת לי כלום.
משהו נורא ברור מתרחש לאורך השנים כאן. משהו עוצמתי עם חיים משל עצמו שבימים בהם רק עברנו לגור ביחד לא יכולנו לדמיין אותו. אני מביטה בדבר הזה ונפעמת. מלאת תודה עליו. יש קשר חזק בין הילדים ויש קשר חזק בינינו לבין הילדים שאינם שלנו.
הקשר הזה מן הסתם לא נולד ביום אחד. הוא נוצר אט אט. בכל יום עוד קצת. הרכיבים שלו ברורים כשמש בצהרי היום. מה שגרם לזה לעבוד זה שהערכים החשובים ביותר עבורנו נשזרו פה באופן עקבי: כבוד, אמפתיה, תמיכה, הכלה ואכפתיות.
לא ניסינו לאהוב בכוח, כולם יודעים לזהות זיופים, אבל לכבד ילדים שאינם שלך זאת לא בעיה. לא קשה להיות אמפאתיים ולתמוך באנשים שלא ילדת. זה פשוט. עם הזמן, הם פשוט מחקים אותנו. הם מתנהגים כמונו. הם הרי ילדים מופלאים ובעלי ערכים מעצם היותם. החברות ביניהם מחממת לנו את הלב. יש להם בדיחות פרטיות וקשרים פרטיים. הם מבקשים עזרה זה מזה, משאילים זה מזה חפצים ומתכתבים זה עם זה בלי קשר לימים שלנו. הם דואגים אחד לשני ומתגעגעים האחד לשני. הם גם רבים לפעמים ואנחנו בדרך כלל לא מתערבים.
הילדים שלנו זכו באחים נוספים, אחים לדרך.
