"אם הוא דתי, למה הוא בלי כיפה?", שואלת אותי דודה שלי. ואני תוהה לעצמי, איך אני מסבירה על דתיות רצף, על מורכבות של תפיסה וגבולות הגדרה גמישים, לאישה בת כמעט 80?
"לא הכול שחור או לבן" זו הנחת מוצא יסודית לאדם בן דורנו. המורכבות, קשת הדעות הרווחת והלגיטימית הרחבה, מחייבות הנחת מוצא שהאמת מתבטאת בגוונים רבים של אפור. תפיסה של אחד מהקצוות, שחור או לבן, תיתפס כנוקשה, לא מעודכנת וככל הנראה גם לא מספיק מדויקת.
עם זאת אנחנו יודעים כי תפיסת עולמנו הטבעית והחברתית על כל המערכות שבהם, בנויה לרוב כמערכת זוגית של הפכים. הכול נע על ציר שבין טוב ורע, יפה ומכוער, שמח או עצוב, מעט או הרבה וכד'. כל דבר בעולם מוגדר או מתקיים בתפיסתנו רק מתוך קיומו של ההפך שלו: יופי קיים רק מתוך ובגלל קיומו של כיעור. ללא כיעור לא היה מובן יופי. יום קיים רק לאורו של הלילה ולהיפך. את ההפכים הללו ניתן לכנות "ניגודים בינאריים" בין ההפכים הבינאריים הבולטים ביותר (ועל כן גם המשפיעים ביותר על עולם הדימויים הסמלי של תפיסתנו) הם האור והחושך, קיומו של האחד הוא העדר השני.
הניגודים הם בינאריים בהגדרתם אבל במציאות יש הרבה נקודות באמצע. יש חפצים שהם לא מכוערים ממש אבל לא הייתי אומרת שהם יפים, כמו למשל הכיסא עליו את יושבת כרגע, כיסא חביב. יש זמנים ביממה שהם לא ממש יום, אבל גם עוד לא לילה. ושוב חזרנו לנקודות שבין הקצוות לגוונים. זה מה שאנחנו מכירים במציאות שלנו.
בעל התניא בפרק ו' לוקח אותם לעולם מושגים אחר, הוא מציג תפיסה בינארית ממש. אפס או אחד. גישה שונה ממה שהצגתי עד כה אך מוכרות לנו היטב מעולמות החשמל או המתמטיקה. או שאתה מחובר לשקע או שאתה לא. או שהערך או 0 או שהוא אחד, אין אמצע. וכך הוא כותב:
"אבל כל מה שאינו בטל אצלו יתברך, אלא הוא דבר נפרד בפני עצמו, אינו מקבל חיות מקדושתו של הקב"ה.. ולכן נקרא… וסטרא אחרא"
מה שיוצא מדבריו (המתארים את הרעיון באריכות בספר התניא) שיש רק שני מצבים במציאות, חיבור לקיומו של הקב"ה או נפרדות. החיבור מתקיים לא רק בזמן קיום מצוות או לימוד תורה. אנחנו אוכלים? אנחנו עובדים? אנחנו מהלכים בדרך? אין מצב ביניים, ניטראלי או פרווה. אם אנחנו בתודעת חיבור, אנחנו במתחם הקדושה. ואם לא? אין אפור, עברנו למתחם שמעבר לקדושה, חצינו ל"צד האחר" מה שהוא מכנה ה"סטרא אחרא".
זו נשמעת דרישה כבדה. הלב מתקומם, "מה פירוש אין ניטראלי? אין רגע לנוח? לחיות סתם?! למה להיות קיצוניים ולזרוק אותי הישר ל"סטרא אחרא?"
בגישתו זו, בעל התניא ממשיך בקו של משנתו ההכרתית. עיקר האתגר שלנו טמון בתודעה. אפשר להתנדנד יום שלם בבית הכנסת, אבל אם בראש אנו בנפרדות מקיומו של הקב"ה, מהוויתו והימצאותו במציאות שלנו, אז אנחנו עלולות לגלות שזלגנו למתחם ה"סטרא אחרא".
מבט נוסף על שיטה זו מלמד כי למעשה אין זו גישה מחמירה ומצמצמת אלא דווקא מרחיבה ומכילה את כל המציאות וכל הפעולות הניטראליות בתוך מתחם הקדושה. רק ש"העיקר הכוונה" הופך להיות שחקן מרכזי בגישה כזו. ישבתי על כוס קפה באמצע היום, אבל הייתי ב"מוד" של חיבור? אני במתחם הקדושה. עברתי יום עבודה עמוס, כשאני מפוקסת בין עיקר ותפל ומודעת לתפקידי כאן בעולם ומחוברת לקיומו של "הבוס הגדול מכולם", על אף שטכנית לא ישבתי בבית המדרש, זכיתי להיות כל היום במתחם הקדושה. כך לגבי טיול או ארוחה טובה, השאלה היא איפה אני מבחינה הכרתית.
בעולם המציאותי שלנו, אשר כשמו כן הוא, נעלם ומוסתר בו העיקר, האדם הממוצע יכול למצוא עצמו מרבית הזמן ב"תחום האפור". בעל התניא בגישתו זו ובכל תורתו הפנימית ההכרתית, מסיר את העמעום, ומנחה את לומדיו לזהות את האזורים האפורים של החיים ולצבוע אותם באופן חד משמעי באור.
