אפשר לנתח את מהלכיה של חברת הכנסת ג'ידא רינאוי-זועבי ממרצ, אשר טירללה מערכת פוליטית שלמה וגירדה את העצבים החשופים של הקואליציה והאופוזיציה גם יחד, מבעד לזווית המבט האופורטוניסטית. לכמה ימים הפכה רינאוי-זועבי למרכז נקודת הכובד של המערכת, כמו בעיקרון הידוע כשיווי משקל נאש, שבו ניתן לדמיין כדור הממוקם בשיא התלולית ועשוי להתגלגל לכל כיוון אפשרי.
אולם הסיפור של רינאוי-זועבי אינו מתמצה רק בתועלות הפוליטיות שהיא השיגה במהלך הזה. יש עניין מהותי הרבה יותר שמסתתר בעומק העניין. על כך יעיד המקום ממנו התחילה חברת הכנסת את המהלך שלה והמקום בו סיימה אותו. רינאוי-זועבי החלה את המהלך שלה דרך הקצוות. היא ביטאה, כמו פורשת אחרת העונה לשם עידית סילמן, פוזיציה אשר הדהדה את פוליטיקת הזהות הקלאסית. מותה של העיתונאית הפלסטינית באזור ג'נין, אירועי הר הבית והמציאות הביטחונית בשטחי הרשות הפלסטינית החזירו את רינאוי למקומה הכביכול טבעי. זה המזוהה עם הרובד האידאולוגי הקשה שמייצגים חלקים מאנשי הפוליטיקה הערבית.
זהו בית הגידול החמים גם של חברת הכנסת ממרצ. למי שזקוק לתזכורת, נציין פרט קטן אבל חשוב מעברה הפוליטי של רינאוי שריכזה וליוותה את פועלה של החבורה האינטלקטואלית הערבית בראשות יו"ר ועדת המעקב דאז שוקי אלח"טיב. זו אותה קבוצה שכתבה ופרסמה בשנת 2006 את מסמך החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל שהגדיר את הקולקטיב הערבי במונחים של מיעוט לאומי וקרא להפיכת ישראל ממדינה יהודית למדינה דו-לאומית, יהודית-פלסטינית שבה יחלקו שתי קבוצות הלאום את משאבי המדינה והמרחב הציבורי.
אבל, משהו קרה לרינאוי שלא קרה לסילמן. היא נלכדה בתוך מלכודת הדבש של פוליטיקת הכסף או של הפרדיגמה הכלכלית-תועלתנית. זו הפרדיגמה שטיפח הליכוד בעשור האחרון מול הערבים בישראל וממשיכה ללוות גם את מדיניות הממשלה הנוכחית. לשיא נוכחותה היא הגיעה בשותפות הפוליטית של בנט ולפיד עם רע"מ של מנצור עבאס שבניגוד לרשימה המשותפת של איימן עודה הפך אותה לאידיאולוגיה מוצהרת ומוכרזת של התנועה האסלאמית הישראלית.
המשמעות של הפרדיגמה הזו היא לא עוד 'נד נד' ערבי בין תביעות במישור האזרחי לשוויון לבין דרישות במישור הלאומי והשתתפות במאבק הלאומי הפלסטיני, אלא נטישת האידיאולוגיה (ולמצער – טשטושה) והעדפת הכלכלה. בלשון אחר, מדובר בהזנחת העתיד האוטופי והתמקדות בהווה ובקיים. 12 מיליארד השקלים של נתניהו בהחלטת ממשלה 922 משלהי 2016 הפכו לעשרות מיליארדים של כספים קואליציוניים בשילוב כספי תוכנית החומש הממשלתית שהובטחו למנצור עבאס עם הקמת הקואליציה הנוכחית.
דא עקא, שהמאמץ להטביע את הפוליטיקה והמתח הערבי-יהודי בכסף היה תלוי מלכתחילה בהמשך המציאות הביטחונית הרגועה יחסית שאפיינה את העשור האחרון, על אחת כמה וכמה כאשר השותפות הכלכלית-פוליטית עם מנצור עבאס נעשתה בתנאים שבהם נשחק עיקרון ברזל פוליטי-ציוני שלפיו ממשלות בישראל תלויות אך ורק בידיים יהודיות ואינן נשענות על תמיכת מפלגות שאינן יהודיות/ציוניות.
השנה האחרונה הייתה פחות טובה מבחינה ביטחונית כאשר למן אירועי מאי 2021 חזרה לבצבץ הפוליטיקה הזהותית הישנה של המזרח התיכון. זו שהבליטה את שהכלכלה ביקשה לעמעם, קרי – את ענייני הזהות ואיתם את קווי השבר של הסכסוך היהודי-ערבי. הדבר בא לידי ביטוי גם בזירה הערבית המקומית בישראל על רקע ההתפרעויות בערים המעורבות, אבל גם בזירה הפלסטינית השכנה נוכח גל הטרור של החודשים האחרונים, מה שיצר לחץ ומתח בתוך הקואליציה בכלל ובתוך הפוליטיקה הערבית הישראלית בפרט. הביטויים לכך היו החרם של מנצור עבאס על הקואליציה, התוקפנות הפוליטית ואף למעלה מכך שהפגינו אנשי הרשימה המשותפת וכמובן גם תופעת רינאוי-זועבי.
ובכל זאת, החלטתה לחזור בה – בכפוף להעברת תקציבים מובטחים לרשויות הערביות – ממחישה עד כמה הפרדיגמה הכלכלית-תועלתנית עדיין חיה ונושמת, גם אם היא מאותגרת בצורה משמעותית. היא מהווה עדיין כוח משיכה המשפיע על התנהלות כלל השחקנים, והפרדוקס הוא שהיא גם מחוללת קסמים על השחקנים האידאולוגיים של השכונה ושל הפוליטיקה הערבית בשתי צורות מנוגדות: האחת, דחייה והשנייה, משיכה. זה מסביר מדוע רינאוי-זועבי החלה את המהלך האחרון שלה כאשת פוליטיקת הזהות וסיימה אותו כאשת הפרדיגמה הכלכלית, בבחינת יקום המלפפון ויכה את הגנן – המשוחק במחזה שלנו על ידי עבאס מנצור.
לעניין זה יש ודאי השלכות פוליטיות. הן אלה העומדות במרכז השיח הציבורי והתקשורתי שבהקשר הזה נמצאים המברכים וגם אלה המקללים. אולם, הפרשה הקטנה הזו מלמדת על דבר מה הגדול ממידות שרידות הממשלה הנוכחית. היא משקפת את עוצמתו של הרעיון הכלכלי ואת נוכחותו אפילו בקרב גורמים מובהקים הנמנים עם המחנה האידיאולוגי. אלה הן חדשות לגמרי לא רעות במונחי החוסן הישראלי והיכולת להמשיך לרתום את עוצמתה הכלכלית של המדינה לתכליות אסטרטגיות. העניין הוא שבו בזמן הומחשה גם התלות של הפרדיגמה הזו בנוכחותם של תנאי בסיס שמאפשרים להתעלם מעניינים אידאולוגיים זהותיים ולהדחיק את קיומם. ובהסתכלות על אירועי השנה האחרונה, דומה כי העניין הופך קשה הרבה יותר בעת הנוכחית.
