אף פעם לא התחברתי לז'אנר הפופולרי של קיטורים על החגים. אני לא מזדהה עם הטורים שמקוננים על ליל הסדר המשפחתי, מדלג על הפוסטים המיואשים מאורך תפילות הימים הנוראים ומהמולת ההקפות של שמחת תורה, ומשתדל להתעלם מהכתבות שמכינות אותנו לקלוריות הגנוזות בכל סופגניה. אני אוהב את התפילות של הימים הנוראים, נהנה לשבת בסוכה, משתדל להחזיק מעמד בהקפות או לפחות לסדר את שמחת תורה בצורה שמתאימה לי, אוכל סופגניות כמעט ללא מצפון, שמח בפורים, חולה על הצורה של ליל הסדר ואוהב את הלימוד של שבועות.
רק ל"ג בעומר חורג מהכלל הזה.
כשאתה ילד אתה לא ממש מטריד את עצמך בשאלות: אוספים קרשים במשך כמה שבועות וחוזרים הביתה מלוכלכים ומאושרים ואחר כך יש מדורה ותפוחי אדמה ושירים ושוב חוזרים הביתה מלוכלכים ומאושרים, וכשאתה קצת גדל נוסף לזה הריגוש של להישאר ער כל הלילה והמדריך שמביא גיטרה והמנגל והנערים האידיוטים שנה מעליכם שמפציצים אתכם בפצצות מים בשלוש בלילה ואתה שוב חוזר הביתה מלוכלך, מאושר, רטוב ומחוק מעייפות. אבל מתישהו התחלתי לשאול את עצמי מה אנחנו חוגגים פה בעצם, ואף אחת מהתשובות שקשורות בבר כוכבא או בבר יוחאי לא הניחה את דעתי.
הקונפליקט התעצם כשהגעתי לישיבה הגבוהה. כאן ל"ג בעומר הוא יום מלא אנרגיות, ואת שירי בר יוחאי מתחילים לשיר שבוע או שבועיים מראש. הריקודים סביב המדורה, שמשנה לשנה הפכה להפקה מרשימה יותר, נלהבים ולוהטים, ואני ניסיתי כמיטב יכולתי להשתלב אבל הרגשתי שגם כשאני נותן ידיים לרוקדים האחרים אני נשאר מחוץ למעגל. כולם מבינים – או לפחות מרגישים – משהו שאני פשוט לא.
בשיעור א' או ב' ניגשתי לאחד הר"מים בזמן שכולם רקדו סביב האש, ושאלתי אותו בחוסר הבנה (אמיתי, לא התרסה או זלזול שמתחזים לחוסר הבנה) על מה אנחנו שמחים פה, בעצם. אני יודע שרשב"י היה תנא גדול, אבל היו הרבה תנאים גדולים, ואף אחד לא חוגג את יומם של הלל ושמאי, רבן יוחנן בן זכאי, רבי יהושע ורבי אליעזר, רבי ישמעאל ורבי יוסי, רבי יהודה ורבי מאיר, רבי יהודה הנשיא, אפילו לא של רבי עקיבא (אם כי הוא השתרבב קלות לל"ג בעומר). מה זכה רשב"י? הרב דיבר על תורת הסוד. אמרתי שאני יכול להבין שמקובלים ירקדו, ולקבל את זה שיש משהו שאני לא מבין, אבל למה בחורי ישיבה שלא פתחו זוהר בחיים שלהם שמחים כל כך?
הרב אמר לי שהשאלות שלי טובות וחזר לרקוד עם כולם, למרות שלתחושתי די ביאסתי אותו. ומאז ל"ג בעומר די עבר לידי – לפעמים הגעתי להדלקה הישיבתית, לפעמים נשארתי בבית המדרש או בבית וזה לא ממש חסר לי. לא ניסיתי להתווכח עם אף אחד, כי אין לי איזו משנה סדורה ואני עדיין תחת הרושם שיש פה משהו שכולם חוץ ממני מבינים. ביני לבין עצמי תהיתי כמה מהנוסעים למירון מגיעים בשביל החוויה (שאני לא מזלזל בה) של ריקודים המוניים מתוך שמחה של דבקות בה', והיו נוסעים בכל יום אחר בשנה אם היה מתארגן משהו כזה, וכמה מתוך חיבור עמוק לקדושת ל"ג בעומר. אבל זה לא נורא, ובכל מקרה מותר שיהיו דברים שאנחנו לא מבינים.
עד השנה שעברה.
רגשות מעורבים
בשנה שעברה תכננתי לקחת את הילדים למדורה, אבל בשעה טובה נולד לנו בן שלישי כמה ימים לפני הל"ג. ההדלקה המסורתית הייתה כזכור בלילה שבין חמישי לשישי, ואנחנו השתחררנו מבית החולים ונסענו להורים של אשתי.
ביום שישי אחרי שחרית הוסיפו פרק תהילים, ומישהו סיפר שהיה אסון במירון. הוא אמר שהיו בערך ארבעים הרוגים. הנחתי שהוא מתכוון לפצועים, כי הנתון שהוא אמר נשמע בלתי סביר בעליל. חזרתי במהירות לבית חמי וחמותי, שבו כולם עוד ישנו, בדקתי באתרי החדשות וגיליתי את גודל האירוע.
סגרתי את המחשב. לא ראיתי סיבה לקחת על עצמי את תפקיד נושא הבשורה המרה, ולכן לא סיפרתי לאשתי ולחמותי, אבל במהלך הבוקר הידיעה חלחלה לשאר בני הבית. בשלב מסוים התחלנו לקבל הודעות שחבר שלי היה במירון ולא מצליחים ליצור איתו קשר. אחר הצהריים הגיעה ההודעה הסופית: הוא נהרג.
יהונתן חברוני השמח, החייכן, עם הלב הטוב, שתמיד ידע לעודד ולהקשיב, שלמדתי איתו ארבע שנים בישיבה התיכונית ולא שמרנו על קשר הדוק אבל תמיד שמחתי לפגוש אותו, שרק אחרי מותו גיליתי איזה אדם הוא גדל להיות – בורג משמעותי בקהילה ובבית המדרש בגבעת שמואל, שידע לתמוך באנשים שאף אחד אחר לא תמך בהם – איננו. ועם כל העומס של הלידה והברית לא יכולתי להגיע להלוויה, ואפילו לא הצלחתי ללכת לנחם. רק כתבתי עליו קצת בפייסבוק וזה הכול.
כמה ימים לפני יום הולדת שנה של הבן הכול התחיל לצוף. גיליתי שבחוויה שלי הלידה והאסון כרוכים חזק מדי זה בזה, ועם השמחה על הילד שזכינו בו התגברו הגעגוע לחבר שכבר לא איתנו וההכרה בשבריריות החיים, שיכולים להתהפך בקלות רבה להדהים. ככל של"ג בעומר התקרב, רק רציתי שהוא יעבור כבר.
עסקים כרגיל
לקח לי זמן להבין איך ייתכן שאנשים מתכננים לנסוע השנה למירון. חברים שלי דיברו על הנסיעה בשמחה ובהתרגשות ממש כמו בשנים עברו, ובשבילי כל אזכור של מירון צעק: "מוות", והעלה אסוציאציות של לחץ וחנק שגרמו לי לרצות להעביר נושא במהירות.
אבל אז הבנתי: מבחינתי ל"ג בעומר תמיד היה יום שאין בו הרבה תוכן, וברור שהאסון יצר תוכן משל עצמו, ששואב ומנקז אליו את כל המשמעות של היום הזה. אולי ייקחו עוד כמה שנים עד שאצליח לחזור להתייחס ליום הזה בצורה מאוזנת. אבל מבחינת אלה שתמיד חגגו בשמחה ובהתרגשות את ל"ג בעומר – נכון שהיה אסון, אבל זה לא העיקר של היום, ממש כמו שליל הסדר לא הפך ל"יום ההוא שהיה הפיגוע במלון פארק", או אם ניקח את הפעם הקודמת שאיבדנו חבר מהמחזור – ישיבת מרכז הרב נשארה בשביל הנערים שהיינו הישיבה הגדולה שלידנו, ולא הפכה ל"מקום שהיה בו פיגוע".
ברוך ה', היום הזה עבר בשלום השנה, וגם הלב שלי כבר הצליח לפרק את המטען. נקווה לבשורות טובות, שהיום הזה יישא בשביל כולנו רק משמעות חיובית ומי יודע – אולי יום אחד אני אפילו אבין אותו.
