בית ספר לתקשורת: ג'עפר פרח יודע איך למכור סיפור

ביום שני נפגש השר צחי הנגבי עם ניקולאי מלדנוב, שליח האו"ם למזרח התיכון. מלדנוב הוא צעיר בן 46 שהספיק לכהן כשר החוץ ושר ההגנה של ארצו בולגריה; תפקידים נכבדים, אם כי תמיד צריך לזכור ששר ההגנה בבולגריה הוא תפקיד שאין לו משמעות רבה מדי, והמיניסטריון החשוב במדינות באירופה הוא משרד הפנים. הלוואי עלינו.

הנגבי דן עם מלדנוב במצב בעזה. מלדנוב מבקר תדיר את המדיניות הישראלית וקורא לקהילה הבינלאומית להתערב כדי להפחית את ההרג ברצועה. זה רעיון מצוין. לפני שבוע הציעה כוויית להציב את כוחות האו"ם כדי שיגנו על תושבי עזה. גם זה רעיון טוב. למה בעצם שכוחות האו"ם לא יתפרסו לאורך גבול הרצועה? זה יכול להיות מהלך חשוב ומהותי. ישראל נסוגה כבר בדרום לגבולות 1949. אין לנו שום רצון לחזור לעזה. האו"ם שיחצוץ בין הצדדים יקבע באופן מעשי את קו הגבול הבינלאומי החדש. יש כאן גם אמירה כלפי העולם: כפי שהאו"ם נהג לחצוץ בין ישראל וסוריה, כך הוא יפריד בין ישראל ומדינת עזה.

פרח נלקח למעצר, ומאז הפך לכוכב. אין תחנת רדיו שלא מראיינת אותו. אין מהדורת חדשות שלא צילמה אותו ואת בנו, ואין מי שלא מכיר היום את מרכז מוסאוא הזניח בראשותו

אבל אצלנו נבהלים, כמובן. דני דנון, השגריר באו"ם, תקף בחריפות את ההצעה הכווייתית וכינה אותה "מבישה". "ישראל תמשיך להגן על ריבונותה ועל ביטחון אזרחיה מול הטרור הרצחני של חמאס", הוסיף דנון, והבטיח כי ארה"ב תטיל וטו על הצעה כזו. התגובה הישראלית הייתה צריכה להיות הפוכה: "ישראל שמחה על היוזמה ותקדם בברכה את כוחות האו"ם שיבואו להתפרס על קו הגבול הריבוני שלנו. אנחנו מושכים את ידינו מעזה ונמשיך להגן על ריבונותנו ועל ביטחון אזרחינו מפני חמאס, בדיוק כפי שאנחנו מגנים עליהם מפני חיזבאללה בגבול הצפון".

שם רגל

השוטרים ולוחמי משמר הגבול מגיעים טעונים להפגנות של ערבים. הם רואים בהם אויב, בלי אבחנות מיותרות. השוטרים מגיעים לשטח, רואים את דגלי אש"ף, שומעים את הקריאות בערבית נגד חיילי צה"ל ואת הסיסמאות "ברוח ודם נפדה את עזה". הדם שלהם רותח. באותם רגעים לא משנה כמה פלסטינים נהרגו על קו הגבול. זה לא מעניין אותם. השוטר והמג"בניק רואים מול העיניים את ח"כ אחמד טיבי שקורא לשהיד "פרח גן עדן", ואת ח"כ ג'מאל זחאלקה שקובע כי הדגל הישראלי הוא סמרטוט.

עוינות השוטרים למפגינים מובנית בתוקף הנסיבות. השוטרים הללו בטוחים שלא ייעשה להם דבר אם יעיפו איזו סטירה או מכה הגונה לערבי שמפגין מולם, כי גם המפקד שלהם חושב כמותם. זו האווירה והנחת העבודה. מצב המלחמה בין הישראלים לפלסטינים איננו מאפשר מציאות אחרת. בימים שבהם נשפך דם, אין אפשרות ליצור יחס סלחני וסובלני. בהפגנות של מגזרים אחרים, התנהלות השוטרים שונה לחלוטין. חרדים ומתנחלים, למשל, לא יחטפו מכות אם הם לא חורגים ומתריסים באופן יוצא דופן.

אינספור עוולות נעשו לפלסטינים במשך עשרות שנות כיבוש. הציבור הרחב לא יודע עליהן, ואם כן, אז רק מתוך המאמרים של גדעון לוי ועמירה הס, שגם הם נתפסים בעיני רבים כפלסטינים לכל דבר. הציבור הישראלי מוכן להזדעזע רק ממעשי רצח ואלימות יוצאי דופן כמו הטבח במערת המכפלה, רצח מוחמד אבו־חדיר או ההצתה בדומא. עשרות ואולי מאות הפגנות פלסטיניות פוזרו בכוח רב ומיותר וגררו אבידות בנפש, אבל בעיתונים לא צוין אפילו שמו של ההרוג, אלא ש"צעיר כבן 28 נהרג במחנה הפליטים בלאטה" וכו'.

ג'עפר פרח הוא סיפור שונה. שנים ארוכות הוא מסתובב בכנסים, באירועי מחאה ובמסדרונות הכנסת כמי שמנהל את מרכז מוסאוא ודואג לזכויות האזרח של הערבים בישראל. בשנים הללו הוא למד היטב את כללי המשחק הדמוקרטי, את סודות הגישה לתקשורת, את זכויות המפגינים, את יתרון החלש וגם את היכולת למכור סיפור. בהפגנה בחיפה בליל שבת הוא נאזק בידי שוטרים, נלקח ממקום למקום ותיאר את קורותיו בשידור חי מול המצלמות. הוא עשה את זה בנונשלנטיות, פנים תמימות וחיוך רחב.

פרח נלקח למעצר, ומאז הפך לכוכב. אין תחנת רדיו שלא מראיינת אותו. אין מהדורת חדשות שלא צילמה אותו ואת בנו. אין מי שלא מכיר היום את מרכז מוסאוא הזניח, ופרח מנצל את ההזדמנות לעשות פרסום גדול למאבק הלא מוכר שלו. עיתונים מרכזיים מציגים את תמונתו עם הגבס בעמודים הראשונים, חברי כנסת שבאים לבקר אותו בבית החולים הופכים מיד לאייטם, המפכ"ל והשר לביטחון הפנים נאלצים להתייחס מדי יום לאירוע, מח"ש נכנסה לעניינים, בכנסת פרצה מהומה סביב האירוע וגם האיחוד האירופי דורש לחקור איך נשברה לפרח הרגל.

צריך לחקור היטב מה קרה שם, ואני מאמין שהשוטרים נהגו בפרח באלימות. אבל צריך גם ללמוד את השיעור. התמונות של פרח נכנס למעצר על שתי רגליו ויוצא עם קביים הם בית ספר לתקשורת חזותית. נעשה כאן שימוש בכלים הדמוקרטיים בדרך מעוררת השתאות. הפגנה של עשרות אנשים ברחוב לא מרכזי ביום שישי בערב, שיכלה לעבור כמו אלפי הפגנות שבועיות של 'נשים בשחור' – הפכה לעניין בינלאומי בגלל התנהגות של שוטר ומג"בניק, שאת העמדות והיצרים שהם מביאים מהבית קשה לבלום.

גול עצמי

השבוע הוכחנו גם שאנחנו יודעים לשדרג אירועים ולהגביר צפייה ופופולריות לא רק בארץ, אלא גם מעבר לים. משרד החוץ הנחה את שגריר ישראל בהולנד, אביב שיר־און, וזה שיגר מכתב מחאה למשרד החוץ ההולנדי נגד מערכון סאטירי שביקר את ישראל באמצעות חיקוי של נטע ברזילי.

המערכון הוא קטע מתוכנית חדשה של הקומיקאית ההולנדית סאנה ווליס דה־פריז. המערכון עשוי טוב ובכישרון, אבל הטקסט הוא אנטי־ישראלי מובהק ועם נגיעות אנטישמיות בלתי נסבלות. אלא מה, התוכנית והשחקנית אינם נחשבים במיוחד בהולנד, עד שבאה ישראל והעניקה לדה־פריז זריקת עידוד שעליה לא חלמה. מי שלא ראה את המערכון המכוער בשידור חי, רץ לראות אותו בשידורים חוזרים באתרי החדשות, ביוטיוב וברשתות החברתיות.

"איש בל יפספס", הורה למעשה משרד החוץ באמצעות השגריר, והיום כולם נחשפים לקשר שמציג המערכון בין היהודים לכסף, רואים איך לועגים לאוכל כשר, וצופים בפלסטינים נהרגים על רקע מסיבות עליזות בשגרירות האמריקנית. ככה פועלת מערכת משומנת ומטומטמת של יחסי ציבור מתוצרת ירושלים.

פריצת דיסק

"רק ניני נינינו ידעו מה בדיוק קרה במבצע בטהרן", אמר ראש המוסד יוסי כהן ל'חברת החדשות' על גניבת ארכיון הגרעין האיראני. יש לי תחושה מבוססת שהשיח עם הנינים יהיה קצר ומשעמם למדי. "חדרנו באמצעות הסייבר למערכות אבטחת המידע של איראן, גנבנו את החומר ותרגמנו אותו לדיסקים וקלסרים", יסופר לצאצאים הסקרנים. או בקיצור, הכול התחיל ונגמר בדיסק און־קי.