אפקט הבומרנג של הערבים, הלהט"בים וגם בן גביר

יותר מדי קבוצות בחברה הישראלית מתנהלות בשנים האחרונות כאילו לא שמעו מעולם על המונח 'בומרנג'. לא, אין הכוונה דווקא לחפץ דמוי הסהר, או הבננה, שכשהוא מושלך לכיוון מסוים, המבנה שלו יוצר מסלול מעגלי, שבסופו חוזר הכלי לנקודת המוצא. הכוונה היא לתופעה החברתית הקרויה על-שם החפץ הנ"ל; התופעה שבה כשאדם, או קבוצה, מגזימים בהתנהלות מסוימת הם יוצרים תגובת נגד שמחזירה אותם לנקודת המוצא, אם לא לנקודה גרועה יותר.

הקבוצה הבולטת ביותר בכך הם כמובן ערביי ישראל. קבוצות הולכות וגדלות של ערביי ישראל בודקות בשנים האחרונות את גבול הסבלנות של הרוב היהודי. זה התחיל עוד לפני כשני עשורים, כאשר מנהיגות אינטלקטואלית מתוך הציבור הערבי כתבה את 'מסמכי החזון' – מסמכים שבאו להפקיע ממדינת ישראל את אופייה היהודי. בערך באותו זמן, באוקטובר 2000, אירעה גם הפעם הראשונה בתולדות המדינה שבה ערביי ישראל הצטרפו באופן מאסיבי לטרור שיזמו אחיהם הפלסטינים. זה קרה באוקטובר 2000, כאשר הפלסטינים בשטחי יו"ש החלו בסדרת פיגועים שנודעה לימים כ'אינתיפאדה השנייה', וגם אחיהם בתוך שטחה הריבוני של ישראל החלו במקביל במחסומים בכבישי ואדי ערה והגליל וביידוי אבנים לעבר רכבים של יהודים. המדינה הגיבה אז ביד קשה; 13 אזרחים ערבים נהרגו באותן מהומות, והארץ שקטה ללא מעט שנים.

בשנה שעברה שוב התחיל גל דומה. ירי הרקטות של החמאס לעבר ירושלים, בדיוק לפני שנה (יום ירושלים תשפ"א), הצית אש גם בקרב ערביי ישראל, והחלה סידרה של התפרעויות, שהגיעו למעשי לינץ' ופרעות בכמה ערים מעורבות בישראל, במיוחד בלוד ובעכו. מאז היינו עדים לסדרה ארוכה של פרובוקציות מצד הציבור הערבי, כולל מצעדים וטקסים בהם הונף הדגל הפלסטיני, לא לצידו של דגל ישראל כביטוי של שלום ודו-קיום, אלא בסוג של התרסה שנועדה לכאורה לסמל את רצונו של הציבור המוחה במדינה פלסטינית אחת גדולה, משני עברי הקו הירוק. לאחרונה היינו עדים לכך בכמה אירועים בשבועיים האחרונים, לציון יום ה'נכבה', אסונם של הפלסטינים ב-1948, כאשר הפסידו את רוב שטח מולדתם אחרי המלחמה שבה פתחו כנגד ישראל, בעקבות החלטת האו"ם על חלוקת הארץ לשתי מדינות.

גם ציבורים אחרים נוקטים, למרבה הצער, בגישה מתריסה דומה. השבוע נחשפה הרצאתו של הרב צבי קוסטינר, ראש הישיבה הגבוהה במצפה רמון, שבה דחק במאזיניו למרוד ב'השתלטות התרבות הלהט"בית' על החברה הישראלית, ולומר בפשטות, לכל בעלי הנטייה החד-מינית איתם הם נפגשים במקומות העבודה, בצה"ל, או בכל מקום אחר: הומואים, הביתה! לכו מכאן! הרב קוסטינר וישיבתו הותקפו בחריפות בתקשורת, משום שגם אנשים שאינם מאוהבים בהתגברות הנוכחות הלהט"בית לא מוכנים לקבל יחס מבזה, המגרש כביכול אנשים ממקומות עבודתם או שהותם רק בשל נטייתם המינית.

יחד עם זאת, צריך לומר שגם הלהט"בים עצמם יצרו בשנים האחרונות פרובוקציה, שאולי גם בגללה הירשה קוסטינר לעצמו לומר את מה שאמר, בחריפות גדולה כל כך. מלכתחילה דרשו הלהט"בים דרישות לגיטימיות, ואף מוצדקות לחלוטין. הם דרשו קודם כל שיכבדו את נטייתם, שלא בחרו בה, ולא יכנו אותם בשמות גנאי כמו חולים או סוטים. ואחר כך דרשו שזכויות בני הזוג החד-מיניים יושוו לזכויות כלל הזוגות בישראל. אלו אכן שתי דרישות לגיטימיות ומוצדקות. אבל אחרי שראו שהצליחו, כנראה גדל תיאבונם של ארגוני הלהט"בים, והם החלו לתבוע שכל השפה המיגדרית תשונה בהתאם לצרכיהם ולרגישויותיהם. בעיקר הפריעה להם החלוקה הישנה לאמא ואבא, שהרי במשפחות הלהט"ביות יש אבא ואבא, או אמא ואמא. ומכאן הופיעה הדרישה שבטפסים רשמיים לא יופיעו עוד המלים אמא ואבא, אלא הורה 1 והורה 2. אפילו גני הילדים אמורים שלא להשתמש עוד במונחים אמא ואבא של שבת, אלא הורה והורה. בנוסף, החלו קבוצות שונות המזוהות עם המחנה הלהט"בי, אם כי חבריהן אינם בהכרח בעלי נטייה חד-מינית, שהשפה תאפשר מעתה לבני אדם המעוניינים בכך שלא להגדיר כלל את מינם, אלא להשאיר אותו עלום.

לכל שלוש התופעות שתוארו כאן משותפת תביעה גרעינית מוצדקת, שהפכה להיות חסרת מעצורים, עד כדי התעלמות מסכנת הבומרנג. הציבור הערבי הצליח יפה מאוד להנחיל בדעת הקהל הישראלית את תביעתו לשוויון ולשותפות בחיי המדינה, מפני שמדובר בתביעה לגיטימית וצודקת. אבל אם ישתכנע הציבור היהודי שמאחורי התביעות הללו מסתתרת כוונה של המיעוט הערבי להפוך ל'גיס חמישי', המתכוון להסתפח לפלסטינים במלחמתם בישראל (מה שערביי ישראל הקפידו שלא לעשות במשך רוב שנות המדינה, למעט אותן פעמיים שהוזכרו לעיל), הציבור היהודי עלול להפנות את זעמו כלפי המיעוט, והתוצאה תהיה הפוכה מזו שאליה התכוונו נציגי המיעוט במחאתם. לא רק 'מדינת כל אזרחיה' לא יקבלו, אלא עצם המעמד והזכויות שכבר הובטחו להם עלולים להיות בסכנה.

גם הלהט"בים לא ידעו להציב קווים אדומים למאבקם. הם לא הסתפקו במאבק הצודק לכבוד אנושי ולשוויון זכויות, אלא בראותם כי טוב, המשיכו בתביעות המסמנות רצון להכתיב לרוב הסטרייטי את כל התפישה המגדרית שלו. גם בסוגייה הזו, אנשים רבים החלו אפוא לחשוש שמא מאחורי התביעות הצודקות לכבוד ושוויון מסתתרות שוב תביעות להשלטת שפה ותפישה שאיננה מכירה כלל בחלוקה למגדרים ולנטיות מיניות. אם התחושה הזו תתגבר, עלול הרוב הסטרייטי לא רק להיאבק בתביעות הלא מוצדקות של הלהט"בים, אלא להשליך לפח האשפה של ההיסטוריה גם את ההתחשבות, הזכויות והכבוד שהושגו במאמץ ובעמל רב.

זה כבר התחיל לקרות עם תגובות מהסוג של הרב קוסטינר. לא במקרה, תופעות כאלו היו נדירות יחסית בעבר הלא רחוק, וגם כשהופיעו הן גונו בדרך כלל על-ידי חלק גדול מהציבור הדתי – ואילו השבוע גונה הרב קוסטינר בעיקר בידי חוגים חילונים, בעוד גם חלק גדול מהדתיים שאינם מסכימים איתו מילאו פיהם מים. הוא הדין לגבי תופעה כמו ארגון "חותם", שגם חלק גדול מהמיינסטרים הדתי-לאומי, שאינו שותף להתבטאויותיה הקיצוניות כלפי הקהילה הלהט"בית, בכל זאת אינו מגנה אותה ומשאיר את הגינויים רק למחנה הליברלי המובהק.

נראה שגם מול הרב קוסטינר וגם מול "חותם" הסיבה לשתיקה היחסית היא תחושתם של רבים במחנה הדתי שגם הלהט"בים הגזימו בתביעותיהם. ויש הבדל אם התביעה היא תביעה מוצדקת לכבוד ולשוויון זכויות, או שהתביעה היא לכפות על החברה כולה שפה ותפישה חדשה. מנגד, ראוי שגם הרב קוסטינר ו"חותם" ייזהרו בסגנון דבריהם. כי גם כשהם מגזימים, יש רבים בין השומעים אותם שעקרונית יכלו להזדהות עם המחאה כנגד התביעות הלא לגיטימיות של הקהילה הלהט"בית, אבל ייצאו בחריפות נגד ניסיון לדה-לגיטימציה מחודשת של עצם הזוגיות החד-מינית. חכמים, היזהרו אפוא בדבריכם!

בקצרה

• המרצים באוניברסיטה הפתוחה החליטו שמעתה, תכנית הלימודים ב'לימודי ארץ ישראל' תיקרא 'לימודי ארץ ישראל – ופלסטין'. אכן, גישה נאורה. אני מציע שגם מדינת ישראל תאמץ גישה נאורה דומה. מעכשיו שכרם של המרצים באוניברסיטה יחולק לשניים: מחצית תשולם על ידי ממשלת ישראל, והמחצית השנייה על-ידי ממשלת פלסטין.
• השב"כ חשף השבוע חוליית מחבלים שתיכננה להתנקש בחייו של ח"כ איתמר בן-גביר. בן-גביר האשים בתגובה את ההסתה כנגדו בקרב מפלגות השמאל. אני כמובן מקווה שלא תיפול שערה משערות ראשו של בן-גביר או של מישהו מבני משפחתו. אבל כמי שעוד זוכר את הימים שבהם חגג בן-גביר הצעיר את תלישת הסמל ממכונית השרד של ראש הממשלה יצחק רבין במלים הבלתי נשכחות: 'כמו שהגענו אל הסמל, נגיע גם לרבין' – אני מוכרח לומר שמזמן לא היתה לי כזו תחושה של צדק פואטי ביחס לאירוע הסתה. מי שכורה בור של הסתה ליריביו, צריך לדעת שעלול לבוא יום ובו ההסתה תופנה כלפיו וכלפי יקיריו. הבומרנג פועל גם כאן.