פרשת במדבר: למה התורה מעגלת מספרים?

על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת תשפ"א נולדו במדינת ישראל 184,743 ילדים. טלו מספר זה והשוו אותו למספרים הבאים: 46,500; 59,300; 45,650; 74,600; 54,400; 57,400; 40,500; 32,200; 35,400; 62,700; 53,400; 41,500. מספרים אלה הם מספרי הסיכום של מניין השבטים ראובן, שמעון, גד, יהודה, יששכר, זבולון, אפרים, מנשה, בנימין, דן ואשר, כפי שהם מופיעים במפקד שבפתיחת פרשת במדבר.

קל לשים לב שהמספרים מסתיימים במאות שלמות, למעט שבט אחד – שבט גד, שמסתיים בחמישים. על ספירה של יחידים אין מה לדבר. בדומה לכך, המפקד שבספר שמות (לח, כו) מסתיים אף הוא ללא יחידים: "שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים". גם במפקד שבפרשת פנחס (במדבר כו), המספרים מסתיימים במאות שלמות, למעט שבט אחד, ראובן, המסתיים ב־30.

אפשר היה לטעון שהתורה מעגלת מספרים גדולים. אך מפְקד משפחות הלוויים בפרשת במדבר (פרק ג) מוכיח שהדבר נעשה גם במספרים קטנים. כל אחת ממשפחות שבט לוי מנתה פחות מעשרת אלפים איש, ובכל זאת המספר הסתיים במאות שלמות. משפחת גרשון עולה לכדי 7,500, קהת 8,600, ומררי – 6,200.

בדיקה פשוטה מגלה שלפי המספרים שצוינו היו 22,300 לוויים. ואולם כשהתורה מסכמת את כלל הלווים היא מציינת שהיו בסך הכול 22,000. מדוע עיגלה התורה כלפי מטה והתעלמה מה־300 הנוספים (עיינו רש"י)? בין כה ובין כה, ברור שהתורה מעגלת את המספרים. קשה מאוד לשער שבכל המפקדים המספרים היו שלמים.

כאוס של זהויות

מגמה זו מתהפכת לחלוטין כשאנו מגיעים לראשית ימי בית שני. המניין הראשון הוא של העולים עם זרובבל (עזרא א). המספרים שם אינם מעוגלים כלל, כאשר ספרי עזרא ונחמיה מונים עד רמת היחידים. נביא כמה פסוקים לדוגמה:

בְּנֵי פַרְעֹשׁ אַלְפַּיִם מֵאָה שִׁבְעִים וּשְׁנָיִם. בְּנֵי שְׁפַטְיָה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁבְעִים וּשְׁנָיִם… בְּנֵי פַחַת מוֹאָב… אַלְפַּיִם שְׁמֹנֶה מֵאוֹת וּשְׁנֵים עָשָׂר (עזרא ב, ג-ו).

וכך זה ממשיך. בארבעים הפסוקים המתארים את העולים אין מספר אחד שמעוגל למאות, ומספרים בודדים מסתיימים בעשרות (עיינו גם בעזרא פרקים ב ו־ח, ונחמיה ז). בנוסף לכך, ספרי עזרא ונחמיה מתאפיינים גם ברשימות מפורטות מאוד של שמות.

מה פשר הבדל זה שבין שיטות המפקד?

כדי לבאר את התופעה, נעמוד על ההבדלים שבין התקופות:

א. עם ישראל היוצא ממצרים הוא עם רב: "כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף" (שמות יב, לז). לעומת זאת, אנשי שיבת ציון מעטים מאד וכוללים בסך הכול 2,360. "כָּל הַקָּהָל כְּאֶחָד אַרְבַּע רִבּוֹא אַלְפַּיִם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים" (עזרא ב, סד) – כגודלו של שבט ממוצע. במצב כזה כל אדם קובע, כל אדם נספר.

ב. יציאת מצרים מתאפיינת בידו החזקה ובזרועו הנטויה של ה'. הכוח האנושי, הצבאי והכלכלי, לא ממש רלוונטי. היכולות האנושיות מתגמדות אל מול העוצמה האלוהית: "אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי" (שמות יט, ד). לעומת זאת, גאולת שיבת ציון, היא גאולה נסתרת: "הֵעִיר ה' אֶת רוּחַ כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס" (עזרא א, א). גאולה זו תלויה בנחישותם ובמנהיגותם של זרובבל, עזרא ונחמיה והעולים איתם.

ג. הזהות הרוחנית והלאומית של העם היוצא ממצרים היא ברורה ומלוכדת: "וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה" (שמות יט, ח). יש אמנם "ערב רב", אבל הוא זניח. התורה מפרטת בדרך כלל רק את שמות המנהיגים ואת שמות החוטאים. הקולקטיב פועל כישות אחת. לעומת זאת, ציבור שיבת ציון כולל תתי־קבוצות שאינן מחוברות לגמרי זו לזו, כמתואר בפסוקים:

"וַיֹּאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הַשָּׁבִים מֵהַגּוֹלָה וְכֹל הַנִּבְדָּל מִטֻּמְאַת גּוֹיֵי הָאָרֶץ אֲלֵהֶם" (עזרא ו, כא; לפי חז"ל אלו קבוצות גרים). היו גם כאלה שלא יכלו להוכיח את יהדותם: "וְאֵלֶּה הָעֹלִים… וְלֹא יָכְלוּ לְהַגִּיד בֵּית אֲבוֹתָם וְזַרְעָם אִם מִיִּשְׂרָאֵל הֵם" (ב, נט). עליהם נוספו מתבוללים, שנשאו נשים נוכריות: "כִּי נָשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם וְהִתְעָרְבוּ זֶרַע הַקֹּדֶשׁ בְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת" (ט, ב). גם בקרב הכוהנים היו כאלה שלא יכלו להוכיח את כהונתם ונדחו מן הכהונה: "אֵלֶּה בִּקְשׁוּ כְתָבָם הַמִּתְיַחְשִׂים וְלֹא נִמְצָאוּ וַיְגֹאֲלוּ מִן הַכְּהֻנָּה" (ב, סב).

את המצב הכאוטי הזה סיכמו חז"ל במשפט אחד (משנה קידושין ד, א):

עֲשָׂרָה יֹחָסִין עָלוּ מִבָּבֶל: כַּהֲנֵי, לְוִיֵי, יִשְׂרְאֵלֵי, חֲֿלָלֵי, גֵּרֵי, וַחֲרוּרֵי, מַמְזֵרֵי, נְתִינֵי, שְׁתוּקֵי, וַאֲסוּפֵי.

בתמצות, שיבת ציון התאפיינה בחבורת אנשים מועטה מאוד, שעמדה מול אתגרים ביטחוניים ומעשיים אדירים. ללא סיוע א־לוהי גלוי, הרבה מאוד היה תלוי ביוזמה שלהם, אומץ ליבם ונחישותם. את כל זאת הם עשו עם קבוצת אנשים המורכבת מתתי־קבוצות שלא הרבה חיבר ביניהם, למעט חשדנות הדדית.

מפת דרכים לימינו

שיבת ציון, בהובלת זרובבל, עזרא ונחמיה, מאופיינת במנהיגות אנושית ובהתגייסות של יחידים. תם עידן הנבואה ומתחיל עידן הסופרים והחכמים. תם עידן הניסים הגלויים ומתחילה הנהגה נסתרת. לכן מניין האנשים מפורט מאוד, עד לרמה של יחידים.

מבחינה זו, הספרים עזרא ונחמיה מהווים מפת דרכים למציאות של שיבת ציון השלישית שאנחנו בתוכה. כמו השנייה, שיבת ציון השלישית מתמודדת עם שאלות ביטחון, הצדקה בינלאומית על זכותנו על הארץ, ובעיקר חברה שברירית בלי מוקד זהותי ברור. במציאות כזו, המוקד עובר מהכלל לפרטים. מנהיגי שיבת ציון מסמנים לנו שכל פרט בחברה הינו קריטי להצלחת המפעל הגאולי. הם מלמדים אותנו שהתגדרות בשבטים ובמחנות לא תאפשר לבנות חברה יציבה. כל אחד וכל דעה חשובים, על מנת להדביק ולהצמיח את העם המתחדש.

למדינת ישראל של היום לא התקבצו עשרה יוחסין כי אם שבעים. קיבוץ הגלויות והדבק החברתי הוא לא פחות מנס. אך עדיין אנו תתי־קבוצות, שמחייבות תשומת לב, שיח והכלה של הפרטים על גיוונם הרב, כי בנפשנו היא.