מרוץ השליחים הגדול של תהליך שיבת ציון החל בטפטופים קטנים של עליות הספרדים והחסידים ותלמידי הגר"א, התגבר בימי משה מונטיפיורי ובנימין דה־רוטשילד וייסוד המושבות הראשונות, ואחריהן תחיית הלשון העברית, העלייה השנייה, הקמת העיר העברית הראשונה, הקיבוצים והמושבים, והגיע לשיאים הכבירים של הקמת המדינה, מלחמת העצמאות, קיבוץ הגלויות הגדול וניסי ששת הימים. אחרי ההצלה והישועה של מלחמת יום הכיפורים זכינו אנחנו, המתנחלים ביהודה ושומרון, להיות נושאי הדגל. מתוך ביטחון בצור ישראל ומתוך היענות לקריאתו של הרצי"ה קוק "איפה חברון ושכם ויריחו שלנו", הקמנו את גוש אמונים וקמנו ועלינו ליישב את חבלי הארץ הטובה שנתן ה' לעם ישראל. דור וחצי עבר מאז שיצאנו לדרך, והמאבק נמשך ללא הפסק.
האויב הערבי הגביר את רצחנותו, וכוחות מבולבלים אבל חזקים בישראל מחלישים ומפריעים ליישוב הארץ. אנחנו קמים ונופלים ושוב קמים. לא עלה בידינו לעצור את הנסיגה וההרס בסיני ובגוש קטיף ובצפון השומרון, לא את החומות בלב הארץ ולא את הפיכת ערי אבותינו ליודן־ריין, אבל קמפיין "העם עם הגולן" השיג את מטרתו, הצלחנו להגיע ל"הרבה אלוני מורה", התקדמנו בעיר דוד ובכפר השילוח ואף בהר הבית.
מה שאנחנו לא יודעים לעשות הוא היסטוריה וזיכרון היסטורי. קודמינו הרבו להנציח. הם קראו יישובים ודרכים ורחובות וכיכרות ומוסדות לא רק על שם הרצל וביאליק ובן־יהודה, אלא גם על שם נורדאו והס ואף על שם אישים שוליים למדי כמו מוצקין וסירקין וויתקין ויוספטל, אד"ם הכהן וש"ל גורדון. גם לאנשים שגרמו רעה ונזק לישראל יש לפעמים לובי או עמותה שדואגת לקרוא רחובות על שמם, וכך יש בארץ כמה וכמה רחובות על שם מנהיג הקומוניסטים משה סנה ועל שם ישעיהו ליבוביץ. ועדת השמות הממשלתית (שאני היום אחד מחבריה) שואפת למעט ביישובים על שמות אנשים, כדי שלא להפוך את הארץ לאנדרטה, אבל ברחובות הערים המדיניות הרצויה היא להרבות בזיכרון והנצחה. גם גופים ומוסדות שבנו את הארץ הונצחו, וכך יש בערים רבות בארץ רחוב הכשרת היישוב, רחוב פיק"א, רחוב העלייה הראשונה ורחוב העלייה השנייה.
ואיפה ההנצחה שלנו? היכן יש רחוב או שכונה על שם גוש אמונים? רחוב חנן פורת יש בינתיים אחד קטן, צמוד לשכונת בית אורות שבירושלים, וצפוי אחד בעפרה בעתיד הקרוב, אבל רחוב הרב משה לוינגר אין אפילו בקריית־ארבע! ביישובים שלנו יש רחובות על שם כל אבני החושן ועל שם כל פרחי הבר, וזה יפה וטוב, אבל איך אנחנו מרשים לעצמנו להשכיח את המהלך הגדול שהיינו ועודנו שותפים לו?
שיר אחד משלנו
קודמינו גם הרבו לחבר שירים ופזמונים שליוו את מעשיהם. דורות גדלו על "שאו ציונה נס ודגל", "העפילו, העפילו, אל ראש ההר העפילו", "שורו הביטו וראו מה גדול היום הזה". היו שירים על נפילת טרומפלדור וחבריו ואחר כך שירי מלחמת העצמאות ושירים על העלייה והקליטה ויישוב מרחבי הארץ ("לכיש לכישה", "סימונה מדימונה"). בימי מבצע סיני "עוד יסופר על זה היום אֶחָי, בשוב העם אל מעמד סיני", ובששת הימים צרור של שירים ופזמונים. ואיפה אנחנו?
ביישוב שלי, עפרה, חיברה אביבה סגל ז"ל את "ח"י שנים חי לו יישובי" ליום ההולדת ה־18 של עפרה, ואני מניח שאולי גם ביישובים אחרים קרה משהו דומה, יישובי פנימי, אבל אין לנו פזמון אחד ששרים בכל יישובינו וישיבותינו. מילותיו של הרב נריה, "מולדת זו ארץ אבות ארצנו הקדושה, מידי אביר יעקב לנו מורשה", היו יכולות להיות ההמנון שלנו, אבל הן נשארו בתוך התחום הצר של שבת הארגון של בני עקיבא. את "איש מוזר" הנפלא של נעמי שמר לא עלה בדעת איש להלחין. על חורבן גוש קטיף חיברו אחדים ואני בתוכם קינות, אבל שיר תהילה והודאה על הבניין וההתרחבות אין אפילו אחד. במאות ההפגנות והאירועים שחווינו בעשרות השנים מאז ראשית ההתנחלות (מבלי לחוות דעה כעת על שאלת התועלת שבהם) שידרו הרמקולים שירי מולדת ישנים לצד זמר חסידי, ואף לא שיר אחד משלנו.
מרבים לצטט במחוזותינו את דברי חז"ל על חזקיהו שלא אמר שירה ולכן לא זכה להיות הגואל, אבל רק בהקשר של קריאת פרקי ההלל ביום העצמאות ויום ירושלים. חשובה ומשמעותית יותר היא שירה חדשה על גאולתנו, ולכך לצערי לא הגענו.
החגים קיבלו בתנועה הציונית מראה חדש: גבורת המכבים בחנוכה, ביכורי החקלאות העברית בשבועות וכיוצא באלה. המראה החדש לא תמיד היה רצוי, שכן לעיתים הוא לווה בהשכחה מכוונת של האמונה בה' וב"כוחי ועוצם ידי". הציונות החילונית כבר נטשה בינתיים את כל הכיוון הזה. אבל הפיכת ט"ו בשבט ממין "סדר" קבלי של אכילת פירות לחג לאומי של נטיעות היה דבר נפלא שראוי להחיותו לאחר שנשכח. גם החזרת ט"ו באב ללוח השנה, כחג של שמחה אמיתית בכרמים ובטבע, יכולה לרומם אותנו.
האם עוד אפשר לתקן? בהחלט כן. כל משורר, חרזן או מלחין צריך להסתגר בחדר עד שיצא מתחת ידיו שיר יפה ופשוט וקליט, שבלי תחכום יתר מביע את יסודות האמונה הפשוטים בה' ובארץ ישראל וביישוב הארץ. כל היישובים והמועצות שלנו צריכים לקרוא רחובות ודרכים על שם מנהיגינו ועל שם תנועות ההתיישבות שלנו. אחר כך צריך להמשיך וללחוץ גם בערים ובמועצות בכל רחבי הארץ. השירים המוכרים והמושמעים על השר משה מונטיפיורי ועל ר' יואל משה סלומון ועל אליעזר בן־יהודה נכתבו הרבה אחרי מותם, והחזירו אותם לחיים. קל וחומר שזה מה שצריך לעשות כשמדובר על תקופה קצרה יחסית שחלפה מאז שנפרדנו מאישים כמו הרב חנן פורת, הרב משה לוינגר והרב אליעזר ולדמן. הזיכרון ההיסטורי הוא עבודה גדולה, והשכחה היא סכנה גדולה. "בזכירה סוד הגאולה".
הרב פרופ' יואל אליצור הוא בלשן וחוקר גיאוגרפיה היסטורית, וחבר בוועדת השמות הממשלתית
