"אני מברך אותך מעומק ליבי… היית למנהיג הנצחי של גרמניה, ואיש לא יופתע בתקומתו של היטלר גדול חדש". כך כתב אנואר סאדאת בעיתון מצרי ב־1953, כאשר נפוצו שמועות על כך שהצורר הנאצי חי ומתחבא בדרום אמריקה. על מכתבו של סאדאת אין להתפלא, שכן הלה היה חבר במחתרת פרו־נאצית במהלך מלחמת העולם השנייה. הפליאה עשויה להתעורר על החלטתו של ראש הממשלה לשעבר מנחם בגין להתריע בפני סאדאת "על תוכניתו של נשיא לוב קדאפי לרצוח את סאדאת באמצעות מתנקשים פלסטינים", כפי שמתאר אלי פודה בספרו.
את המידע הדרמטי הזה הניח המוסד לפתחו של בגין ביולי 1977. פחות מארבע שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים הגישה מדינת ישראל לגדול שבאויביה את החיים במתנה. אפשר רק לשער מה היו מחליטים גולדה מאיר או יצחק רבין, ראשי הממשלה שכיהנו לפני בגין, לעשות במידע שכזה. סאדאת, במחווה משלו, הגיע לטקס קבלת הפנים בנתב"ג, בנובמבר 1977, בחליפה מחויטת, ולצווארו עניבה רקומה צלבי קרס.
פודה מציג אפשרות שרעיון הביקור של סאדאת בישראל התבשל שנה לפני קיומו בפועל. הרעיון עלה במסגרת "מפגשים עם אקדמאים ישראלים ומצרים מ־1975, בחסות אוניברסיטת הרווארד, בהובלתו של פרופסור הרברט קלמן… בדצמבר 1976 [הוצע] שמצרים תנקוט יוזמה מפתיעה, והיא תגרום לישראל לשקול מחדש את עמדתה בעניין הנסיגה מסיני". קלמן היה גם יוזם הרעיון שעמד מאחורי הסכם אוסלו. כמומחה לסוציולוגיה הוא פיתח תיאוריה ליישוב סכסוכים בינלאומיים, שהושתתה על בניית אמון בין הצדדים לסכסוך. אמון זה נבנה במסגרת סדנאות שנערכו על שפת אגם ז'נבה, כאשר הנוף הפסטורלי יוצר אווירה נינוחה בין הצדדים הניצים עד אשר הם נופלים איש על רעהו ומדקלמים "זוהי תחילתה של ידידות מופלאה". זה מה שהתרחש בתהליכים שקדמו להסכם אוסלו. בתחילת האינתיפאדה השנייה, בעיצומה של תפילת יום הכיפורים בבית הכנסת שבו התפלל בארה"ב, פרץ קלמן בבכי כאשר הבין למה גרם.
פרופסור אלי פודה הוא מזרחן המלמד בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית. בספרו עב הכרס מתוארות מערכות הקשרים בין ישראל למדינות ולמיעוטים הסובבים אותה. הספר, פרי מחקר של כמה שנים, כתוב בצורה מעניינת, וניכרת בו השקעה רבה בעריכה אשר הפכה עבודה אקדמית, מקיפה ויסודית, לספר קריא. אחד־עשר פרקי הספר פורשים את קורות הצטלבות האינטרסים בין ישראל לשכנותיה הקרובות והרחוקות – מירדן ומצרים ועד מרוקו וטורקיה.
דוגמה לאורך היריעה הנפתחת בספר היא תיאור מעורבותם של מדינות ומנהיגים שונים בניסיון לתווך בין מצרים לישראל. כך למשל מוזכרים נשיא יוגוסלביה טיטו או קיסר אתיופיה היילה סלאסי. מתווך אחר היה מכרו של אורי אבנרי, העיתונאי היהודי־צרפתי אריק רולו, "אולם העובדה שבישראל התייחסו לרולו כאל 'אויב העם' בשל דעותיו, פגעה ביכולתו לשמש בלדר אפקטיבי בין הצדדים" (167). בחלק מהניסיונות הללו היה מעורב "נחום גולדמן הבלתי נלאה…", כלשונו של המחבר.
פודה מדמה את הקשרים בין ישראל למדינות ולמיעוטים שמסביבה ליחסים בין גבר נשוי לאישה אחרת. את השם שבחר לספרו, "מפילגש לידועה בציבור", אפשר להבהיר באזהרה שהעבירו הסורים לנשיא לבנון, באשיר ג'ומייל, שנרצח ב־ 1982 על רקע קשריו ההדוקים עם ישראל: "ביום שתהיה חתונה – כלומר הסכם שלום עם ישראל – יהיו גם אלמנות. כל עוד יש יחסי פילגשים, לא אכפת להם. אבל חתונה זה כבר משהו אחר" (262). המחשה נוספת למהות הקשרים מצויה בהגדרות של פודה עצמו, כשתיאר את היחסים בין ישראל לירדן "כברית אילמת או שותפות עוינת".
נפט לסעודיה, מים לסודן
אחת הדוגמאות לאינטרסים משותפים בין ישראל לשכנותיה, המופיעה לאורך הספר, היא הולכת הנפט דרך מדינת ישראל. ראשיתו של פרויקט ההולכה הייתה לאחר מבצע קדש, כאשר ישראל השתמשה בצינורות שנמצאו בסיני במהלך המבצע. לאחר מלחמת ששת הימים התפתחה באופן משמעותי העברת הנפט מאיראן דרך ישראל. גורם אחר באזור שישראל רכשה ממנו נפט היו הכורדים. הללו ביקשו למצוא נתיב יצוא אחר לנפט שברשותם, וב־2014 החלו לשלוח מכליות מנמל בטורקיה, וישראל ניצלה את ההזדמנות לקנות נפט במחיר זול. גורם נוסף שהסתייע בישראל – בקו צינור המוכר למטיילים בגולן כ"ציר הנפט", העובר למרגלות אתר ההנצחה של חטיבת גולני בתל־פאחר – היא סעודיה, באפיזודה קצרה שהיא "עוד עדות לסוג שיתוף פעולה עקיף ישראלי־סעודי שפעל בחשאי לנוחות שני הצדדים".
היחסים החשאיים של ישראל עם מדינות ועם מיעוטים במזרח התיכון, 1948-2020
אלי פודה
עם עובד, 2022, 899 עמ'
שיתוף פעולה סביב נוזל חשוב נוסף התנהל בסוגיית המים. כך למשל הצליחה ישראל למכור לסודן מתקני התפלה כבר לפני יותר מארבעים שנה. לעומאן יש מערכת התפלה ישראלית כבר 25 שנה. על רקע הסיוע שהעניקה ישראל לשכנותיה בנושא ההתפלה, אפשר לספר, בפליאה מסוימת, על הפרשה הבאה המופיעה בספר: "ב־1958 ביקרו באתיופיה גם ראש אמ"ן יהושפט הרכבי וסגנו יובל נאמן… בביקורו החל הרכבי לפתח את מבצע מגידו… הועלה הרעיון להרעיל את הנילוס בעקבות החשש הישראלי שהערבים ינסו לזהם את מימי הכינרת… החומר שהוצע… הוכן במתקן הלוחמה הביולוגית בנס ציונה". מבצע זה לא יצא לפועל וממילא "רוב התוכניות היו בוסריות", מציין פודה (306).
היו גם שיתופי פעולה אזרחיים, שחלקם גרמו לישראל צרות לא קטנות. כך למשל, לאחר שבכיר החמאס מחמוד אל־מבחוח חוסל במלון בדובאי, "היה אך אירוני שמצלמות האבטחה שעקבו אחר המתנקשים הותקנו שנה קודם לכן על ידי חברה ישראלית". גם בפרשת רצח העיתונאי הסעודי ג'מאל חשוקג'י בטורקיה ב־2018 התגלתה מעורבות של חברה ישראלית, אשר שמה עלה לאחרונה לכותרות בתחקיר העיתון כלכליסט, שדעך משום מה בקול ענות חלושה. הכוונה לחברת NSO, שמכרה לסעודיה את תוכנת הריגול פגסוס והואשמה כי סייעה בעקיפין לרצח חשוקג'י.
בחישת הגנרלים
אחת המסקנות שהספר עשוי להוביל אליהן היא שהבחישה של גנרלים ישראלים בדימוס בעסקאות ביטחוניות היא תופעה ארוכת שנים, הטומנת בחובה סכנות. כך עולה ממסמכי ויקיליקס, שמהם דלה פודה חלק מהמידע המופיע בספרו. "בתחילת 1977 הסתמנה קפיצת מדרגה בקשרים הביטחוניים בין ישראל לאיראן. עלו רעיונות נועזים לפיתוח מפעלים ואמצעי לחימה באיראן באמצעות ידע ישראלי… המוסד באיראן וגם נציג סולתם באיראן… התנגדו למכירה בשל חשש ליציבות משטר השאה… בסוגיה זו היו רבין ופרס תמימי דעים. הם נתמכו על ידי הממסד הביטחוני, שבעיניו העסקות המסתמנות הן הזדמנות לחיזוק התעשיות הביטחוניות". ראוי לזכור עובדות אלו ולקחת בערבון מוגבל חוות דעת של בכירי צה"ל לשעבר. למשל, כאשר מגיעה דרישה של פורום גנרלים מטעם עצמם לפתיחת ועדת חקירה בעניין הצוללות.
ממשלת בגין לא הייתה שונה בגישתה לקשרים עם איראן. שר הביטחון עזר ויצמן "הפליג ברעיונות עתידיים, כגון פיתוח משותף של מטוס קרב חדיש, אך התמקד בנושא… טיל קרקע־קרקע… המסוגל גם לשאת ראש חץ גרעיני". למרבה המזל, "שגריר ארה"ב [בישראל] סם לואיס הבהיר לוויצמן… שארה"ב רואה בפיתוח של טילי קרקע־קרקע משותפים ובפיתוח של מטוס מתקדם רעיונות 'בלתי רצויים'".
"אנחנו מתפללים יום־יום למען ביטחונו והצלחתו של המלך חוסיין", אמרה שרת החוץ גולדה מאיר לשר החוץ של בריטניה. דבריה של גולדה מבטאים את עומק הקשרים שטוותה ישראל עם ירדן. על קשרים אלו עמל רבות ד"ר יעקב הרצוג, אשר נפגש בחשאי עם המלך חוסיין עשרות פעמים. גולדה אף היא נפגשה עם חוסיין בפריז ב־1965. על אף הקשרים שהתפתחו בין המדינות, בשנת 1966 "לא היססה ישראל לנקוט פעולת גמול בסמוע… אף שהמפגעים, אנשי פת"ח, אומנו בסוריה, החליטה ישראל לתקוף את מקום יציאתם בכפר הירדני. המלך נפגע עמוקות מהמבצע… המבצע הישראלי ערער את משטרו של חוסיין והשפיל את צבאו".
הדבר מלמד על כך שישראל ידעה לשמור על האינטרסים הביטחוניים שלה בזירה המסובכת שבה היא חיה. כך היה גם באמצע שנות השמונים, כאשר סעודיה רכשה מסין טילי CSS2. ישראל חששה מהטילים החמושים בראשי נפץ גרעיני, ו"גורם מדיני בישראל איים כי ישראל תפציץ את האתר הסעודי של הטילים אם ארה"ב לא תטפל בבעיה".
חוקר מהאו"ם
כדאי לשים לב למונח שבו בוחר פודה להגדיר את מלחמת ששת הימים לאורך הספר, "מלחמת 1967". כך גם מלחמת השחרור מוגדרת בספרו "מלחמת 1948". היה ניתן לפטור עניין זה כחסר חשיבות, אם הוא לא היה משקף את תפיסותיו המדיניות של פודה, המעיבות לטעמי על ההמלצה להעניק ספר זה לכל צוער במשרד החוץ. שכן למרות הגישה הריאליסטית הישראלית המוצגת כמעט לכל אורכו של הספר, פודה עצמו אינו מפנים את משמעות הדברים ומציג גישה אידילית. כמו זו של הרברט קלמן.
דוגמה אחת לתפיסתו מופיעה כבר בראשית הספר, בטענה כי במאורעות תרפ"ט, "בשבוע של מהומות נהרגו 133 יהודים ו־116 ערבים, וכמה מאות נפצעו בכל צד" (58). הלורד מוין, לעומת זאת, "נרצח בידי אנשי לח"י…" (140). כאשר מזרחן ותיק ובכיר מגדיר את הסכסוך הערבי־יהודי באופן סימטרי, זהו ביטוי לבעיה היסודית והמהותית של האקדמיה בישראל. בעיה אחרת שחוזרת אצל פודה היא השימוש התכוף במונח "פלסטינים", וזאת גם בשעה שהוא מצטט ערביסטים הנוקטים לשון אחרת, "ערביי ארץ ישראל".
פודה מגדיל לעשות כאשר בפרק המסקנות הוא מנתח את ההתפתחויות שחלו במזרח התיכון בעקבות הסכמי אברהם שנחתמו ב־2020 עם המפרציות. הוא מסביר שממשלות נתניהו זיהו נכונה את האיומים המשותפים ופעלו לנצל אותם כדי לבסס את קשריה של ישראל עם מדינות המפרץ, ומוסיף: "גם אם מדיניות זו נבעה בחלקה מהסיבות הלא נכונות – רצון להתחמק מפתרון הבעיה הפלסטינית… העובדה שאיחוד האמירויות התנתה את חתימת ההסכם בהשעיית רעיון הסיפוח מלמדת כי הזיקה בין פתרון הבעיה הפלסטינית לנורמליזציה לא נעלמה. אפשר להעריך שפתרון הבעיה הפלסטינית… יאיץ את ההכרה הפומבית בישראל במזרח התיכון" (625-623). מהלכי ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו הוכיחו את ההפך הגמור מדבריו של פודה. הם הפכו את "הבעיה הפלסטינית" ללא רלוונטית לגבי הערבים במזרח התיכון, ואפשר לומר שהיא שבה לממדיה הטבעיים, טרם מאורעות 1938-1936.
המסקנה שאליה מגיע פודה אינה נגזרת מהכתוב בספרו אלא מהאידיאולוגיה שלו. זו שיכולה להסביר מדוע חשוב לו לשער כי "החלטת בגין לתקוף ולהשמיד את הכור הגרעיני בעיראק ימים אחדים לפני הבחירות ביוני 1981 הטתה את הכף לטובת הליכוד" (505-504). התחושה העגומה היא שהאווירה האינטלקטואלית שבה נתון פודה חייבה אותו להוסיף מסקנות תלושות מהמציאות. ספר זה היה עשוי לשמש מדריך טוב לכל מי שעוסק ביחסים בינלאומיים, שכן הגישה הריאליסטית שולטת ללא עוררין בעובדות המוצגות בו. לעומת העובדות, חלק מהניתוחים והמסקנות לוקה בנקודות שהוזכרו לעיל, והם מותירים תחושת החמצה.
ד"ר יהודה שלם הוא חבר הנהלת חוג הפרופסורים לחוסן לאומי. ספרו "עוז לתמורה: עמוס עוז מכשף השבט" רואה אור בימים אלה בהוצאת כרמל
