על השאלה מה הופך טקסט לסיפור קצר אין תשובה חד־משמעית. בטח לא אורכו, או "קונפליקט" המכונן את ליבתו. סופרים כמו פרנץ קפקא או אנרי מישו, פרסמו פסקאות קצרות והחליטו שהם סיפורים, ואף אחד לא פקפק בעובדה זו. וכך גם יוסל בירשטיין, למשל, ואף אלכס אפשטיין. ומנגד, היה זה דויד אבידן שהגדיר כשיר כל דבר שהוא עצמו יגדיר כשיר, גם אם לא יהיה ארוז ומנוקד ומוגש כשיר.
ספריו של יואל הופמן נעו בדווקאות אלגנטית בין ההגדרות, מבלי למצוא מנחת. התוכן היה פרוזה עם נגיעות שיריות, ההגשה הייתה שירית לחלוטין. הופמן לפיכך היה ז'אנר בפני עצמו. לכן קל היה לתקוף אותו מפוזיציית הפרוזה, על כך שאינו מעמיד רומן ראוי (אם כי "ספר יוסף" הראשון שלו בהחלט עומד ברוב הקריטריונים), וכמובן מפוזיציית השירה, שהוא למעשה מתחפש לדבר מה שאינו.
השאלה הזו רלוונטית יותר נוכח פרסום ספרו "סיפורים", המכיל עשרה סיפורים קצרים מאוד שמעולם לא פורסמו, ונכתבו כאשר הופמן היה בשנות העשרים שלו (כיום הוא בן 85) ובשפה האנגלית. אחיינו הוא ששמר עליהם וטרח אף לתרגם ולעברת אותם. בסך הכול, אחרי שמורידים פתח דבר ואחרית דבר, מתקבלים 39 עמודים ברוטו.
באותה אחרית דבר מציין יגאל שוורץ כי חשיבות הספר הזה היא לאו דווקא בו כשלעצמו, אלא כחלק ממכלול יצירתו של הופמן. "הסיפורים מכילים, כזרעים שהוקפאו במשך עשרות שנים, את תכונותיו של היער הגדול ורב העפאים שהופמן יצר". וכשחוקר ועורך כמו שוורץ כותב כי ספר מסוים חשוב לא בזכות עצמו אלא כחלק מהקשר, יש בכך כדי להרים גבה בלשון המעטה. שוורץ מוסיף כי הופמן עצמו כינה אותם "סיפורי הד", מכיוון שהם מהדהדים יצירות אחרות שלו. גם אמירה זו אינה תורמת בהכרח לנקודת הסתכלות מעמיקה על הספר. טוב ששתי אמירות אלו מגיעות בסוף הספר, כי אם היו מגיעות בפתיח היה בהן כדי לאיין כל מיליגרם מוטיבציה לקרוא.
הסתייגות מירמיהו
עם זאת, במילה "הד" יש לא מעט אירוניה, המחזירה אותנו לשאלה הראשונה: מה הופך טקסט, קצר ככל שיהיה, מסוגנן ככל שיהיה, לסיפור קצר. התשובה הסבירה ביותר לשאלה זו היא שיהיה בו ערך כלשהו: תמטי, סגנוני, אסתטי, אינטלקטואלי. וברגע שמתחמשים בהגדרה עקרונית זו, בהחלט אפשר להתענג על חלק ניכר מהטקסטים בספר, במיוחד מי שכבר ביקר בממלכה הייחודית של הופמן, הוקסם ממנה והיא גרמה לו, ביודעין או בלא יודעין, לרחף מעט מעל פני הקרקע.
יואל הופמן
כתר – פרדס, 2022, 64 עמ'
הדבר ניכר בעיקר בדמויות, שכן הדמויות הן שמכוננות את רוב הרשימות. אלו כמעט אותן דמויות (וסביר להניח שהן אותן דמויות, עם שמות שונים) שבהן התאהבנו כבר בספריו האחרים, וחוזרות כאן להדהד, להעניק עוד רגע מחויך, כובש, ייחודי. כמו למשל אימו, שהכינה לו כל בוקר כריך עטוף בנייר שעווה. "אמי התעקשה שאחזיר את נייר השעווה מבית הספר. היא שטפה אותו במים, ותלתה אותו לייבוש, והייתה משתמשת בו לעטוף את הארוחה שלי למחרת, אבל לא יכולתי לשאת את הריחות שעלו מהנייר המשומן". בשלב מסוים הילד משליך את הכריך כל בוקר ומחזיר את הנייר בלבד. או כמו דודו, ש"היה קבור בספרים. הוא ידע כשלושים שפות, מחציתן מתות. ברגע ששמע את הצלצול שבדלת, מיהר לבית השימוש, ספר בידו, ושם נשאר עד שדודתי הודיעה לו שהאורחים הלכו".
אותה מיזנתרופיה, מתוך כורח או כוח, או בעצם חולשה, מתחילה כבר דור קודם עם סבו, שכמנהג אי־אילו מבוגרים שבמידה רבה של צדק אומרים עליהם כי הם "שומעים רק מה שהם רוצים", כולם חשבו שכבר התחרש, "ורק אני ידעתי שלא היה כל פגם בשמיעתו. יום אחד החליט ששמע מספיק ואטם את אוזניו".
לעיתים יש גם מעין רפליקות שיריות, שאותן הופמן ידע תמיד לשזור היטב ביצירותיו. למשל בעמוד 32: "כשהמורה קרא בספר ירמיהו, הקשבתי בכעס מה. מעולם לא אהבתי את הנביא ירמיהו, אבל ככל שאני קורא את דבריו, אני לא מוצא סיבה להסתייגות הזאת". לכאורה מילים פשוטות, כמעט אלמנטריות, אבל המשפט כל כך נקי, מדויק, והניסוח הסופי הוא דווקא לא שכיח, בטח לא דיבורית, גם לא ספרותית. במיוחד המילה "הסתייגות". קשה אמנם לפרק את הטקסט מילה אחר מילה, זה יותר עניין של מוזיקה, אך בסופו של דבר הרפליקה הזו, כמו דומותיה, מותירה איזשהו חן ייחודי, תמהיל של המימטי והמצלולי גם יחד.
בוכנה של מכונה
דא עקא, את כל הסיפורים מוביל קולו של הופמן הילד, שבסך הכול מתאר את עולמו ואת הדמויות הדומיננטיות בו, ומספר סיטואציות מצחיקות שחווה. אבל אין משהו אחר שמתהווה בו, לא ברמת הפרט (הסיפור) ובטח לא ברמת הכלל (הקובץ כולו). הוא נותר כל העת קול סטטי, מעין אמצעי בימתי שעוזר להלעיג את ההוויה כולה. אין אף רמזים מטרימים של בגרות, אין אף פעולה ששוברת את הקונספציה. אלו בעצם תמונות, אומנם מלאות חיות ומשעשעות, אבל אין בהן תנועה, במיוחד סיפורים כמו "הסולם", "המורה לכימיה" או "המורה לספרות".
לפרקים הסיפורים אף נותנים תחושה של תרגילי כתיבה למתקדמים. הם חסרים את היופי ההופמני האסתטי, וגם הממד הקומי נלעג עד סלפסטיקי במקרים מסוימים. הסיפור על אימו, למשל, הוא סיפור מצחיק, אפילו מותח, אבל עדיין חסרה בו עוד משיכת מכחול, עוד תנועה קטנה סמי־דרמטית, עוד פסקה של בשלות שתהפוך אותו יותר לסיפור העומד בפני עצמו, ופחות לתרגיל מבריק בהחלט של כתיבת פרופיל דמות (כי זה מה שהוא, למרבה הצער, בסופו של דבר).
יוצא דופן לדידי הוא דווקא הסיפור "גן הילדים". בסיפור, הילד הדובר הוא חלק ממערכת חינוך סוציאליסטית קשוחה כבר בהיותו בגן. כמו כל הילדים האחרים הוא נאלץ להתעטף באדום לקראת המופע החגיגי של האחד במאי, וללמוד לשיר "גלגלי העולם, חורקים שן במפעל, גרימה מתמתח כל שריר, כל שריר". והוא אינו יכול לשאת זאת. הוא מרגיש שהוא נע כמו "בוכנה של מכונה", והוא רוצה להיות ילד שמח, אינדיווידואל, לא חלק כנוע של דבר מה הגדול ממנו. מבחינה אלגורית כבר נכתבו אומנם טקסטים רבים על האופנים שבהם האידיאולוגיות הגדולות של המאה העשרים חדרו כבר לחלב האם, ובטח לגני הילדים. אבל בסיפור קורה משהו אחר מלבד זאת, והוא נעוץ בפסקה האחרונה. בסוף, במשפט אחד מדויק וצולף, הופמן הופך את הסיפור למשהו הגדול מסך מילותיו, למין חוויה יותר עשירה, ובמידה מסוימת מרגשת עד מאוד, דווקא בגלל חסכנותה.
בלי להיות צייקנים או מרושעים מדי, נאמר שהופמן הוא עוד מקרה של בינאריות: או שאוהבים וגומעים כל מילה שלו, או שמעדיפים כוסות תה אחרות. אלו שאוהבים וגומעים, מן הסתם יגמעו ויאהבו גם את הקובץ הזה, וימצאו בו רגעים של מה שכה אהבו בספריו. אלו ששותים כוסות תה אחרות ימצאו עוד נימוק שיצדיק את החלטתם. כפרפראזה על דברי הופמן הם אכן מהדהדים יצירות אחרות שלו, אך בכך גם טמונה ההגדרה שלהם: הם יותר הדים של סיפורים מאשר סיפורים.
