שתי עובדות על "כל שהוא כביצה" נראות סותרות. הראשונה: הוא זכה השנה בפרס ברנר, במקצה ספרי הביכורים. משמע ספרות יפה, ספרות רצינית, ספר שאולי אפילו יוסף חיים ברנר היה מברך עליו. השנייה: הוא היה לי קרש הצלה בשעות של סחרחורת וקצת כאב ראש בשבת, שבהן לא הצלחתי לא לישון ולא להתרכז בשום דבר רציני או תובעני. כי הוא מותח, מצחיק, מסתלבט, מַעסיס משחקי מילים חמודים ומסיח את הדעת בקלות.
הילכו שניים יחדיו? זכייה במשקל כבד לספר במשקל קל? התשובה־בשלוֹף היא שבעצם כן. יצירות של בידור אינטליגנטי דווקא זוכות לקאנוניזציה, עיין ערך מאיר שלֵו. התשובה הקלה פחות, והייחודית יותר, נוגעת למאפייניו ולתוכנו של הספר שלפנינו. ספר המתח הרומנטי המבדר הזה איננו רק בידור אינטליגנטי, אלא גם בידור אינטלקטואלי.
בועז דנון
פרדס, 2021, 252 עמ'
בידור אינטלקטואלי – בכמה מובנים. האחד הוא שהידע, הידענות, משמש בו נושא. גיבור הספר הוא אשורולוג, חוקר תרבויות מסופוטמיה הקדומות; תחום הנתפס בטעות כבלתי שימושי עד אזוטרי. הגיבור, דויד הלחמי שמו, בחור כלבבי, חווה את עצמו כדחוי מעט, מקרה אבוד בתחום הרומנטי, בגלל משיכתו הבלתי נשלטת לפיסות ידע ולקשרים ביניהן. אולי לבחורות רבות לא כיף עם פָּגוּש שמפיג כל מבוכת שתיקה במבוכת דיבור על עובדות לא חשובות, אבל לקוראים כיף גדול. זהו רומן עתיר ידענות מלבבת, במסורת ספרי אהרן מגד וחיים באר.
היבט אחר של האינטלקטואליות מצוי בנושאים. דוד מסתבך בפרשה פלילית מסתורית המסעירה את המדינה, שגם נוטלת ממנו את אהבתו החדשה. אבל פרשה זו מתגלה כפרשה אינטלקטואלית. היא קשורה לחבורה שניסתה, לפני כמעט מאה שנה, ממניעים אידיאולוגיים־רוחניים, ללטֵן את הכתיב העברי, כלומר להחליפו באותיות לטיניות וכך להתגבר על העמימות המובנית של הכתיב העברי הקיים, הכתב ה"אשורי" חסר התנועות. בספר מקבלת אפיזודה היסטורית זו ממדי ענק בדיוֹניים. יתרה מכך, שיר ספרותי (גרוע, וחבל) הקשור לפרשה היסטורית זו עומד בלב פרשיית המתח, והוא קוד לפענוחה.
ולבסוף, האינטלקטואליות מצויה גם בניסיונו של הספר לבחון רעיונות מופשטים. המוצהר בהם הוא זה ששֵם הספר מכוון אליו. חז"ל אמרו במסכת ברכות "כל שהוא כביצה – ביצה טובה הימנו"; ובהרחבה, דבר שהוא "כמו" משהו תמיד יהיה טוב פחות מהמשהו הזה עצמו. נוגה, אהובתו הנעלמת של דוד, מבקשת להחיל כלל זה בחייה ולא להסתפק בפחות ממושלם. כך גם דמויות נוספות. המציאות משנה את יחסן של רובן לכלל הזה וגורמת להן לאמץ כללי חיים פשרניים יותר (ותלמודיים לא פחות).
אומנם, ומזאת המחבר מתעלם, יש ברומן גם דוגמאות לכאלה שחשקו דווקא בטוב ביותר – וקיבלו אותו. מה עוד שלמעשה במקור התלמודי מופיע סיוג מיידי לכלל הביצה: "חוץ מבָּשר". פגימות קלות יש כנראה גם בהיבטים האחרים שמנינו. העלילה המסתורית ורבת הקווים של הספר מתפענחת בסופו דבר דבור על אופניו, אך לא הצלחתי למצוא צידוק עלילתי־לוגי לאחד הרכיבים המרכזיים המניעים אותה (מדוע לקח נוח את דויד לצפון; מה עוד שבתוך פרט עלילה זה יש סתירה בוטה באשר ליום התרחשותו). אשר לידענות, ידענים ימצאו פה ושם אי־דיוקים עובדתיים (למשל, שבשנת ההווה של העלילה, 2011, נדיר למצוא אדם בלי סמארטפון) שהם באמת חסרי חשיבות.
"חש בראשו – יעסוק בתורה". גם את זה אמרו חז"ל. כנראה התכוונו לספרים כמו זה שלפנינו, העוסקים בתורה ובחוכמה אבל משחררים את הראש הכבד. אצלי זה עבד.
